ספר חדש בהוצאת יד יצחק בן צבי מביא לראשונה את זיכרונותיו של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי (1863-1947) אחת הדמויות הססגוניות והמעניינות שפעלו בארץ ישראל בעת ראשית ההתיישבות. הוא עלה לארץ ישראל שבאימפריה העות'מאנית בשנת 1885 כשהוא בן עשרים ושתיים שנים בסך הכל, ללא כל משפחה, כאחד מתוך שישה צעירים מוכשרים שנשלחו על ידי הברון רוטשילד לשמש כאן כמדריכי החקלאות לאנשי העלייה הראשונה הנבוכים.
הוא התיישב במושבה הצעירה ראשון לציון ומשם יצא לסיוריו המקצועיים ברחבי הארץ להדריך ולכוון בכישרון רב את חקלאיה של הארץ הזו שהחלה זה עתה לקלוט חזרה את בניה ובנותיה השבים אל מולדתם. הוא תרם ממרצו, ניסיונו ומהידע הרב שצבר להקמת ישובים נוספים בארץ ולביסוסם של ישובים קיימים, והיה בין הראשונים שהניחו פה את התשתית לחקלאות המודרנית בארץ ישראל. הוא היה בעלה של הסופרת העברייה הראשונה בארץ ישראל וביתם בראשון לציון היה מרכז חברתי ותרבותי ידוע ביישוב הצעיר..
מתוך מודעות היסטורית לחשיבות השעה והמקום, החל בגיל 63 לתעד בשפתו הציורית והמושחזת את תולדות חייו תוך התמקדות בפרק המרכזי - המושבות בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה והשנייה. הזיכרונות נכתבו בעברית, בשפה קולחת* מאוד, עשירה בדימויים, בהומור, עם דמויות ססגוניות, אירועים מרגשים, תיאורי מקום מלאי חיים והכל בשפה יצירתית עשירה ורבת כישרון.
הזיכרונות שנשמרו במגירה שנים רבות טופלו עתה בקפידה ואהבה וראו אור ראשון כפרוייקט משפחתי רחב יריעה ביוזמת נכדתו רות ארבל בת ה- 86, בעזרת נכדו איש ראשון לציון אלישיב פוחצ'בסקי (90), ותחת ידיהם של ניניו ונינותיו טלי אבישי, אסנת ארבל, עו"ד עצמון יניב ועוד. בעבודת נמלים מאומצת ועם כבוד ואהבה לכל מילה שכתב יחיאל מיכל פוחצ'בסקי לפני שמונים עד תשעים שנה, הם הכינו את כתב היד המקורי לדפוס כמסמך השומר בהקפדה על שפתו המקורית אך ניתן לקריאה רהוטה בימינו אלה. לזיכרונות עצמם נוספו מבואות רקע לתקופה, לאיש ולכתבי היד, ונספחים הכוללים בין היתר מאמרים שפרסם פוחצ'בסקי בעיתונות החקלאית בין השנים 1913 ו-1927, מכתבים מ-1885 ועוד.
האווירה בארץ ישראל באותן השנים הייתה רוויה מאבקי כוח: על שפה, על תרבות, על שיטות עבודה חקלאיות ועל דרכי ניהול. מתחים בין ישן וחדש, בין עולה חדש לוותיק, אך גם מוטיווציה רבה להצליח ולהכות פה שוב שורש. פוחצ'בסקי חיבק את הקשיים ויכל להם. הוא חי פה, עד גיל שמונים וארבע, חיים מלאי דרמה, ריגוש, אתגרים, הצלחות, שמחות, אסונות ואהבה רבה לאדם, לאדמה, לרעייתו הסופרת העברייה הראשונה נחמה פוחצ'בסקי, לילדיו אפרת ועשהאל וכמובן לשפה העברית שבה הקפיד לדבר ולכתוב עד יומו האחרון.
פוחצ'בסקי כתב על עצמו "לא ספרא ולא בר ספרא אלא עובד וכורם פשוט אני" ולמרות זאת מהווים זיכרונותיו מסמך נדיר ואדיר, נוגע ומעניין, על ימיהם הראשונים של ישובים כבאר טוביה, נס-ציונה, יסוד המעלה, ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה ועוד ואכן הספר מיועד בראש ובראשונה לכל חובבי הראשית: ראשית השפה העברית המתחדשת, ראשית החקלאות בארץ ישראל, ראשית ההתיישבות החדשה בשוב העם היהודי אל ארצו ואף ראשית הספרות העברית, ניצני הסכסוך היהודים- ערבי ועוד ועוד.
לא לשווא בחר מוסד יד בן צבי ששם לו כמטרה לספר, לחקור ולהפיץ את תולדות הארץ הזו, להוציא לאור את יומנו של איש העץ והאדמה יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי.
*קטע מהספר: "חלק לא גדול מהחושה הוקצה למקום שֵׁנה. בחושה היתה אך אשה אחת, עקרת הבית. לכבודה השתמשו בלוקסוס של מִטת ברזל אחת שעמדה לאורך הקיר. ממולה, מהמִטה עד הקיר שמנגד, פרשו בלילה מחצלות על הקרקע, ושם מצאו מקום מנוחתם כל הגברים אנשי ביתה, וגם אנו האורחים ביניהם: כרים למראשותינו סמוכים על הקיר שמנגד, ורגלינו לחלל החדר. וכפי שמדת רוחב של החושה לא הספיק, יצא החשבון שחלק מרגלי הגברים היותר מגודלים מצאו מנוחתם מתחת למִטה. על ידי כך נסגרה הדרך בפני עוברים ושבים, ואוי וַאוי היה לנו אם אחד הישנים צריך היה באמצע הלילה לצאת מהחושה. לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לדרוך על המנענעים של הפסנתר בצורת שוקי רגלים, וכל אחד הוציא איזה קול תלונה מתוך השֵׁנה בנעימה מיוחדת, וביחד אתה שומע גַמות [סולמות מוזיקליים] שונות. מנגינה כזו נשנית הרבה פעמים בלילה, לפעמים גם עגל שהתגעגע לאמו באמצע הלילה, או השתובב מעצמת הכאב שהסבו לו הפרעושים עזי הנפש, בִּקר אותנו בחֶשכת החושה בעברו במרוצה על גופותינו, והרגיז לא מעט את מנוחתינו".
(מהתם להכא, יסוד המעלה ראשית ע' 146)
עוד באותו נושא: זיכרונות מן הארבה 1915» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוק
