חודש יוני 2013. הנגב והערבה נאנקים תחת מתקפות כבדות של נחילי ארבה. הביצים שהטילו החגבים הבוגרים שהגיעו לכאן בהמוניהם בתחילת האביב בקעו זה עתה, ועכשיו הם פושטים על שכונות, שטחים חקלאיים ועוד. התושבים מתלוננים שהנושא הזה הושתק כי הוא כבר לא סקסי. קל להשתיק את הנושא הזה כי הוא מתרחש בשולי הארץ. בפריפריה. אפילו לפני 98 שנים זכו חגבי הארבה לרייטיניג גבוה יותר אולי בגלל שהם תקפו גם במרכז הארץ והגיעו אפילו עד לשדות החקלאים הרבים של העיר הצעירה ראשון לציון.
בעוד ימים אחדים יראה אור בהוצאת יד בן צבי הספר "מהתם להכא" זיכרונותיו של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי מראשוני החקלאים בישראל המתחדשת (ייזום וריכוז נכדתו רות ארבל ובני משפחה נוספים). הוא הגיע לכאן בגיל צעיר כמדריך חקלאי מטעם הברון דה רוטשילד, חצה את הארץ המתחדשת מקצה עד קצה הדריך את החקלאים והגה פתרונות. הוא נישא לסופרת העבריה הראשונה נחמה פוחצ'בסקי ועימה הקים משפחה. לצד תרומתו הרבה להאצת החקלאות המודרנית כאן עם שיבת היהודי לארצו, הוא היה גורם פעיל בהיוצרם והתבססותם של ישובים רבים.
וכך כתב בזכרונותיו על התקפת הארבה על ארץ ישראל בחודש אדר 1915
"מכת ארבה"
יהודי הגולה, בהִפגשם בליל הסדר של פסח עם הארבה, עוברים עליו בניגון טרדיציאני [מסורתי] ולא משאיר בלבם כלום [לא מטביע רושם], אבל אכר ארץ ישראלי, שכל משקו בנוי על מטעים לבד, וכמה דם וזֵעה שפך במשך שלושים שנה עד שטִפח וִגדל עציו האהובים עליו כנפשו. ולפתע פתאום רואה לפני עיניו עננים כבדים המכסים את פני השמש, וכל זה גוש חי של שרצי עוף [חרקים מעופפים] מלוכדים, שכוונה אחת איחדתם: להתנפל על כל הצומח ולהכחידו מארץ.
אני זוכר היטב את הרגע. שעת צהרים, ואני נח לי תחת אחד העצים ולועס את ארוחתי בהרוָחה רבה, בהביטי סבִבי בעצי הפרי השונים שגִדלתי, והם מרהיבים עין. כמו אדם הראשון בגן עדנו, ככה אני מרגיש את עצמי. פה מסביב לי מעין ערבוביה: זיתים, שקדים, משמשים ואפרסקים, שזיפים ואגסים ותאנים, וכל מין ומין מחולק להרבה זנים. הכל מעובד ומטופל על ידי באהבה ובחִבה רבה. והימים, כחצי חודש אדר, מהימים הכי יפים ונעימים בארצנו. [1]
והנה האויר כמו מעונן ומעורפל. אני מסתכל דרך שדרות עצי, ובמרחק איזה מאה צעדים ממני כעין פתיתי שלג נופלים על כרמי, כרם הגפנים שגובל בגן הפרי. הכרם היה חרוש מחדש, וכולו צבע קקאו, ומעניֵן שנראים פתאום כעין פסים צהובים מבריקים בתוך חריצי החריש. מרוב סקרנות הלכתי לראות במחזה המשונה הזה, ופלצות אחזתני כאשר נפגשתי פנים עם מלאך המוֶת הצהוב. אחרי איזה רגעים נהפך כל כרמי צהוב. הארבה, מרוב עיפות, כמו נפל ונדבק לארץ באין אונים, וכעין מכסה עב כִּסה את כרמי.
עזבתי את כרמי, את גן עדני שנהפך לזוָעה, וברחתי הביתה ונפלתי גם אני באין אונים, וכעין קדחת יקדה בעצמותי. התכסתי מעל לראשי ועצמתי בחזקה את עיני. אך התמונה הצהובה עמדה לפני מבלי זיע.
ימים על ימים עברו בלי שנוי: כִּסוי צהוב שטוח על גבי הכרמים, הדרכים, הגגות והעצים. אך להזיק לא הזיק בכלום, מגמתו לא לאכול, אלא להקים דור במקום שיש די מחיה בעבור הבאים אחריו. הגיע הזמן של הטלת ביצים.
כעת אספר על ההתפתחות המפורטת של שרץ העוף הזה.
הנקבה קדחה, בעוקץ החד שנמצא בקצה בטנה, באדמה תחוחה שמצאה מהמוכן בכרמים, נעצה את בטנה בתוך החור, והמליטה תרמיל מלא ביצים.
כעבור בערך ארבעים יום מתבקעים הביצים, וכעין נמלה לבנה יוצאת לאוִיר העולם. בהִפגשה עם קרני השמש, כרגע מתהפך הצבע לשחור. הזחל השחור אוכל מעט מאד. אחרי אי אלה ימים גדל קצת, ומקבל צבע מעורב, שחור עם נקודות לבנבנות וצהובות.
כאשר מגיע לגודל של זבוב רגיל, תולה את עצמו על איזה צמח שהוא פוגש בדרכו, ואחרי שנים שלשה ימים יוצא מעורו ומשאיר את כֻּתנתו תלויה [משיל את עורו]. צבעו משתנה, מנוקד בנקודות אדומות צהובות ולבנבנות. הוא חלש ורעב, מתנפל על כל דבר מאכל ומכרסם, וככה גדל עד הגיעו לגודל של דבורה.
בעלי החיים הפעוטים האלה כבר יודעים מה זה חיי חברה: מתקהלים ביחד לאלפים ולרבבות ומחפשים מזון, וההבדל בין השלב הראשון להשני הוא בזה: בראשון הם בוראים כעין קבוצות קבוצות ולא עוזבים את מקום מולדתם, ובשלב השני הם כבר מסתדרים בגדודים ומנסים את כוחם לעשות איזה נדודים קלים.
אחרי שבועיים שלושה שוב אותו הענין של פשיטת העור. [2] הזחל הזה שעזב את כֻּתנתו, הוא מסוכן ביותר. הוא דורש מזון הרבה, וכפי שהטבע שלהם להתאסף בגדודים גדולים, לכן לא מספיק להם כל מה שנמצא בסביבה. מכלים הכל במהרה, והרעב מציק להם, ומתחילים בנדודים גדולים: כנהר שוטף זוחלים בלי הרף למיליָרְדים, לאותו הצד שמשם מריח להם באוִיר איזה ירק. בזמן נדידתם זה אין כוח בעולם שיכול לעמוד נגדם. בחוצפה יתרה לא מתחשבים עם שום דבר העומד על דרכם, ושום סכנה לחייהם אינה חשובה להם. באש ובמים עוברים בלי מעצור. כמה שנאבדים אין [בכך] כלום, אבל העִקר שהם בוראים תכף גשר לאחרים. קומוניסטים היותר מסוכנים שאפשר למצוא בעולם, שנותנים גם נפשם בעד הכלל.
וככה סדר המלחמה נגדו: בתחילת בואו של הארבה הגדול, הבוגר, פוגשים אותו ברעש תופים כי מטבעו אוהב שקט, ובורח מן הרעש ומתחבא בשדות ובכרמים. להשמידם אז קשה מאד. התימנים אמנם אספו מהם שקים, צלו אותם על האש ומלחו במלח והכינו להם למאכל. אך כל מה שאפשר לאבד [להשמיד] מהם זה ממש טִפה בים.
אחרי הטלת הביצים משתדלים לחרוש אותן האדמות, ולהרוס את הפקעות עם הביצים. מצד הממשלה יצאה גזרה שכל נפש, מעשר עד ששים וחמש שנים, מחויב להביא מִדה ידועה של פקעות ביצים למחסנים שסִדרה בכל אתר ואתר. אך גם זה הבל, ורק טיפה בים. [3]
המלחמה העִקרית היא עם הזחל הקטן הצעיר: חופרים חפירות עמוקות, מקיפים את הזחל הרבה אנשים עם מטאטאים, והוא הולך לאן שמראים לו את הדרך עד שנופל לתוך החפירה, ושם קבורתו. זה הוא אופן רציונלי [מושכל, יעיל] מאד, אך להשמידו אי אפשר, כפי שנמצאו בכרמים גפנים ירוקים עבותים מקום סתר בעדו, וכן גדרות מאקציה וצבר, משם להוציא אותו אי אפשר. בכל זאת המרץ והכסף שהוציאה ראשון על המלחמה עם הארבה הראו נפלאות.
בראשון לציון וביתר המושבות העבריות עבדו במרץ רב, וכמעט אמרנו כי נושענו, אך מקוצר רוח ועבודה קשה לא הספקנו אפילו להתענין מה שנעשה אצל שכננו הקרובים, ובפרט הרחוקים. בהקהל שלנו יומם ולילה לא הפסקנו מהמלחמה, ולבסוף גדלו אצל הערבים דור אחרי דור בלי מפריע.
ובאו בשלב הרביעי, שלב ההִסטריה, ובשדות הערבים הכל היה כבר ריק, אין אפילו עלה ירוק. הרעב מציק והם ממש כזאבי ערב המשחרים לטרף. בנשימה מרגישים ממרחקים היכן נמצאים מטעים שיהיו לברות למו [להם למאכל], ואז מתחילה התהלוכה. בדוִים סִפרו לנו אחרי כן, שמהלך שלושה או ארבעה ימים מראשון פגשו את הזרם, שזרם כשטף מים כבירים לעבר ראשון לציון ונס ציונה. אנחנו לא ידענו כלום.
בבקר אחד, בשעה תשע בערך, שומר הכרמים בקצה המושבה מערבית דרומית [הדרום-מערבי] שמע פתאום איזה שקשוק של מים שהולך ומתקרב, והוא עומד ומשתאה: היתכן שירד גשם באיזה מקום בסוף תמוז? והמים הולכים ומתקרבים. אחרי איזה רגעים נתגלה לפני עיניו החלוץ לפני המחנה, ומרוב בהלה התחיל לירות באקדחו כמה וכמה יריות תכופות. בזמן השמירה זה הלא סימן להתנפלות, לכן כל האנשים שנמצאו בחוג השמיעה התחילו לרוץ לשם. אני נמצאתי במקום קרוב והייתי מן הראשונים שבאו.
אם לא השתגעתי מן המחזה הזה אין זה אלא נס. נפגשתי עם שטף ממש, אם אומר מיליארדים איני אלא טועה. אין כלל מספרים, אלא כחול הים לרוב. רוחב התהלוכה היה אולי כקִלומטר, וכל שבר [מזון] שמצאו בדרך כהרף עין נאכל. גדרות ירוקות של צבר הפכו לבן בן רגע, וכל העצים חשפו מחשוף לבן.
בינתים הידיעה הגיעה אל המושבה, והצפירה הזעיקה את כל בני המושבה, ואלפי איש זרמו למקום התורפה. [4] חפרו תעלות, ומִלאו אותם בחומרי שרפה. והארבה הולך דרכו לתוך התעלות הבוערות, האש נדעכת, והם ממשיכים דרכם ומתפשטים בכרמים. מי שלא ראה בעיניו את זרם הזחל הזה בשטפו, למרות כל התחבולות שבני אדם לקחו נגדו, לא יוכל בשום אופן לתאר לו בדמיון איזה כוחות נמצאים בטבע.
עד שכל בני המושבה מטפלים בהשמדה, והנה צלצול חדש: הצילו, הצילו! בא זחל ממזרח המושבה. ידינו לא רפו. בלי לאות ובלי הפסק עבדנו, יומם ולילה לָחמנו, והיתה אמנם כעין הרגשה שסוף סוף ישמד גם הזחל הזה, ואולי הצלה פורתא נציל מעבודת שלושים שנה רצופות.
והנה צרה חדשה באתנו. באיזה מקום רחוק מאתנו גמל הזחל, וכבר עשה לו כנפים. ושוב רעב והתנפל, כעוף, על יתר הפלטה של כרמינו. כעת יצאנו בתופים ובכל כלי רעש, ואחדים בדגלים על כלונסאות ארוכות להפחיד את המעופף. אבל כל זה היה ללא הועיל, והמרץ שלנו בא עד קִצו, והידים רפו, ועינינו נמקו לראות את חורבננו.
והחורבן בא משלם, ואנו נשארנו כדלים וריקים. [5]
וביום בהיר אחד היינו עדים לִראות: באה פקודה פתאומית שהארבה ישוב למדבר, וכֻלם התרוממו ועפו מזרחית צפונית [לצפון-מזרח]. אפילו הבעלי מומים שבינהם, שחסרה להם כנף, דִדו וקפצו לאותו הרוח שכולם עפו.
עובדה, שבכרמי התחבאו בבֹקר קריר אחד מאות מהארבה בחריץ עמוק של החריש, והספקתי להפיל עליהם גושי אדמה ולקברם חיים. ונמצאו בקברם כעשרה ימים, ובמשך הזמן הזה עפו [הגדודים] ולא נשאר אף זכר לארבה. יצאנו במקרה לחרוש באותו הכרם, וכאשר הכנף של המחרשה הפך את האדמה, גִלה את הארבה הקבור. והנה פלא! הארבה לא מת. ורק יצא לאויר העולם התנער מעפרו, ובגדוד אחד התרומם ועף ישר לאותו הכִּוון ממש שכולם עפו.
---------
[1] אדר תרע"ה (מרץ 1915).
[2] עד לבגרותו המלאה משיל הארבה את עורו חמש פעמים
[3] ג'מאל פחה מינה את אהרון אהרנסון להוביל את המלחמה בארבה, ראו אליאב, ארץ-ישראל, עמ' 438; אפרתי, ממשבר לתקווה, 251–252.
[4] ייתכן שמספר האנשים מעט מוגזם. בשנת 1907 היו בראשון לציון 909 איש, וב-1914 היו שם 820 נפש, ראו יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 507; בן ארצי, התפתחות, עמ' 146.
[5] מכת הארבה הכתה בכל הארץ במשך חמישה חודשים. הנזק היה עצום והוערך בכ-3.5 מליון פרנק, ראו אליאב, ארץ-ישראל, עמ' 438; אפרתי, ממשבר לתקווה, 251–252. על השפעת הארבה ומלחמת העולם הראשונה על ענף הגפן ראו מאמרו של פוחצ'בסקי "שאלות ותשובות על אודות הגפן, שאלה יט", נספח המאמרים.
מהתא להכא, זכרונותיו של עובד אדמה. בהוצאת יד בן צבי 2013, שער 20.
הכותב: יוסי ריבלין, פובליציסט. בעליו של משרד "ריבלין תקשורת המונים"
