מחקר: דגים שגודלו במעבדה עשויים לצמצם משמעותית את הנזק הסביבתי

אלטרנטיבה ירוקה למשבר הדגה העולמי: מחקר מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב מצא כי ייצור "מזון כחול" מתורבת עשוי להפחית משמעותית את פליטות גזי החממה, לצד צמצום השימוש בקרקע ובאנרגיה, ולהציע חלופה סביבתית לדיג ולחקלאות ימית.

» רוצים לקבל עדכונים נוספים ? הצטרפו אלינו לווטסאפ / טלגרם / פייסבוק

מחקר השוואתי שנערך באוניברסיטת בן־גוריון בנגב מציג ממצאים חדשים על ההשפעה הסביבתית של ייצור "מזון כחול" במעבדה. ממצאי המחקר מצביעים על כך שמוצרי "מזון כחול" מתורבתים עשויים להפחית את פליטות גזי החממה בכ־50%–70% בהשוואה למוצרי דיג וחקלאות ימית קונבנציונליים, לצד שימוש מופחת בקרקע וצריכת אנרגיה נמוכה יותר. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת המוביל למדעי הסביבה ES&T.

המונח "מזון כחול" מתייחס ל־3,000–4,000 מינים ימיים שונים, ובהם דגי סנפיר, סרטנים, רכיכות ואצות. כיום מספקת החקלאות הימית למעלה ממחצית מהתצרוכת העולמית של מזון זה, והביקוש אליו צפוי להכפיל את עצמו עד שנת 2050. עם זאת, המחיר הסביבתי של הדיג המסחרי והחקלאות הימית הוא כבד.

כיצד מייצרים דגים מתורבתים?

הדוקטורנטית שירה שבתאי, בהנחיית פרופ' תמר מקוב, ראשת המעבדה לכלכלה מעגלית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב וחוקרת בפקולטה לניהול ובבית הספר לקיימות ושינויי אקלים, ערכו מחקר ראשון מסוגו בעולם, שבחן את מחזור החיים (LCA) של מוצרי דגה המיוצרים במעבדה.

בניגוד לתחליפי חלבון מן הצומח, דגים מתורבתים מיוצרים מתאי דג אמיתיים, ללא צורך בלכידת דגים בים או בגידולם בחקלאות ימית. בתהליך הייצור מבודדים תאים מדג ומגדלים אותם בתנאים מבוקרים, תוך אספקת חומרי הזנה המאפשרים להם להתפתח לרקמות שריר ושומן. מרקמות אלו ניתן לייצר מגוון מוצרים, בהם נתחי פילה, קציצות ומוצרי דגים נוספים, בשילוב רכיבים נוספים כמו ירקות ותבלינים.

המחקר מציג לראשונה את הפוטנציאל הסביבתי של ייצור מזונות ימיים שלא באמצעות דיג או חקלאות ימית.

המחיר הסביבתי של תעשיית הדגה

ההשפעות הסביבתיות של תעשיית המזון מן החי הקונבנציונלית הן דרמטיות. תעשייה זו אחראית כיום לשימוש ביותר מ־80% מהאדמות החקלאיות, לכ־40% מצריכת המים המתוקים ולכ־20% מכלל פליטות גזי החממה בעולם.

כאשר בוחנים את ההשלכות של תעשיית הדגה, הנתונים חמורים אף יותר. הדיג המסחרי והחקלאות הימית מובילים לזיהום נרחב, לאובדן בתי גידול ולירידה במגוון הביולוגי. בנוסף, כ־40% מהשלל הימי הוא שלל לוואי, המורכב ממינים אחרים מאלו שנועדו להיתפס. כיום רבים ממיני הדגה הפופולריים ביותר, ובהם טונה כחולת סנפיר וצלופח, נמצאים בסכנת הכחדה, והמחיר הסביבתי והכלכלי של תופעה זו גבוה במיוחד.

חלופה שעשויה להפחית את הלחץ על הים

גלגל ההצלה של המערכות האקולוגיות הימיות עשוי להגיע מדגים וממאכלי ים המיוצרים בתנאי מעבדה. החוקרות בחנו את ההשפעה הסביבתית של ייצור מוצרים כמו אצבעות דג, קציצות דגים ואפילו פילה צלופח לסושי, החל משלב חומרי הגלם הנדרשים לייצור ועד שלב הקפאת המוצר המוכן למכירה.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שלמזונות כחולים מתורבתים השפעה סביבתית נמוכה יותר בהשוואה לדיג מסורתי ולחקלאות ימית, במיוחד בכל הנוגע לפליטות גזי חממה, שימוש באנרגיה ושימוש בקרקע.

לצד היתרונות הסביבתיים קיים גם פוטנציאל לחיזוק הביטחון התזונתי. כיום ישראל מייבאת את מרבית הדגים הנצרכים בה, ולכן פיתוח מתקני ייצור מקומיים עשוי להפחית את התלות בייבוא ולצמצם את החשיפה לשיבושים בשרשראות האספקה העולמיות.

מעבר להיבט הסביבתי, לדגים חשיבות תרבותית ותזונתית משמעותית ברחבי העולם. לנוכח ההתדלדלות המתמשכת של אוכלוסיות הדגים בים, גובר הצורך בפיתוח דרכים חלופיות לייצור מזון מן הים, שיאפשרו למערכות האקולוגיות זמן להשתקם ולהתחדש.

״תוצאות המחקר מראות שלמזון כחול מתורבת יש פוטנציאל סביבתי משמעותי. בהשוואה לדגים מהים, לגידול ימי מסורתי ואפילו למוצרים מתורבתים אחרים, כמו עוף ובשר מתורבת, הוא מציג יתרון בכל הנוגע לפליטות גזי חממה, שימוש באנרגיה ובקרקע. מעבר לכך, אחת השאלות המרכזיות שמעניינות אותנו היא האם מזונות כחולים מתורבתים יוכלו בעתיד להפחית את הלחץ על מינים ימיים שנמצאים בניצול יתר או בסכנת הכחדה, באמצעות יצירת חלופות בנות־קיימא לייצור מזונות כחולים בעלי ערך גבוה״, מסבירה שבתאי.

"אנחנו נמצאים בנקודה קריטית שבה חייבים למצוא אלטרנטיבות למפגעים הסביבתיים העצומים של תעשיית הדגה והחקלאות הימית", מתריעה פרופ' מקוב. "ייצור מזונות כחולים בשיטות אלו מציע פתרון הן בהיבט הסביבתי והן בהיבט הכלכלי", סיכמה.

קבוצת המחקר כללה גם את פרופ' אלון שפון מאוניברסיטת תל אביב וד"ר פטריק הנדריקסון מאוניברסיטת ליידן שבהולנד.

» פורסם בחדשות