הזית שישרוד אחרון

עצי זית בגליל, צילום: דורון לב - הפורטל לחקלאות טבע וסביבה

נדמה שאי אפשר לדמיין את הנוף המקומי שלנו בלי עצי הזית. ארץ ישראל וסביבותיה היא המקום שבו עץ הזית בויית לראשונה, כבר לפני כ-7,000 שנה, ומאז ועד היום הוא מעניק לנו שמן ואת פרי המאכל החמצמץ-מריר והעסיסי שלו.

» רוצים לקבל עדכונים נוספים הצטרפו אלינו לפייסבוק

הזיתים מותאימים היטב לתנאי האקלים שמאפיינים את אגן הים התיכון, אך התגברות הבצורות בישראל ובמקומות נוספים בעולם בעקבות משבר האקלים פוגעת בהם, בעיקר במטעי הבעל. זני זיתים שונים נבדלים זה מזה במידה שבה המחסור במים משפיע עליהם – ובמחקר ישראלי חדש שצפוי להתפרסם בקרוב נבדק למה התופעה הזאת מתרחשת.

"עצי זית עמידים מאוד לתנאי יובש", אומר ד"ר אורי הוכברג מהמכון למדעי הקרקע, המים והסביבה במרכז וולקני, מכותבי המחקר החדש. " לפי מה שמדדנו בזיתים שגדלים במרכז וולקני, הם מסוגלים לשאוב מהאדמה מים גם במתח אדיר של 80 אטמוספרות". מתח כזה מקביל לשאיבת מים לגובה של 800 מטר, ומאפשר לעצים לשרוד גם כשהאדמה יבשה מאוד וקשה לחלץ ממנה מים. "לשם השוואה, ירקות מגיעים למתח של פחות מ-10 אטמוספרות, ועצי פרי שואבים מים מהקרקע במתח של לא יותר מ-40-30 אטמוספרות", אומר הוכברג.

הזית הרגיש והזית האדיש

במחקר החדש, שהובל על ידי הסטודנט עודד ברזילי, נבדקו שני זני זיתים נפוצים: זית מזן סורי וזית מזן ברנע. הסורי, שהוא הזית הנפוץ ביותר בישראל, הוא זן מסורתי שגדל באזורנו מזה דורות רבים. זן זה גדל בדרך כלל בבעל (כלומר, מקור המים היחיד שלו הוא מי הגשמים), מופק ממנו שמן חריף איכותי והוא משמש גם ליצור זיתי מאכל בכבישה ביתית. הברנע הוא זן מודרני שפותח בשנות ה-70 במכון וולקני, והוא גידול שלחין (כלומר, הוא מושקה על ידי החקלאים באופן קבוע), שמשמש בעיקר לייצור שמן.

במחקרים קודמים התגלה ששני הזנים מגיבים להשקיה באופן שונה: הברנע רגיש מאוד להשקיה, פורח ומשגשג כשהוא מושקה היטב ולא גדל באופן מוצלח כשהוא לא מושקה מספיק. הסורי, לעומתו, "אדיש" יחסית להשקיה, ומתפקד במידה דומה בין אם הוא מושקה ובין אם לא – ומכאן גם מושפע פחות ממחסור במים.

במחקר החדש, בדקו חוקרים ממרכז וולקני למחקר חקלאי את הגורמים וההשלכות של ההבדלים בין הזנים. "רצינו לראות במה הסורי משלם על כך שהוא עמיד יותר לעקת מים", אומר הוכברג. "הטבע מורכב ממערכות של יחסי גומלין, וכשמרוויחים משהו בדרך כלל גם מפסידים משהו".


מטע עצי זית בבקעת בית נטופה, צילום: דורון לב - הפורטל לחקלאות טבע וסביבה

קטן, אבל חסכן

החוקרים מצאו שכמו בני אדם, גם זני הזיתים השונים נבדלים זה מזה ב"אופי". הסורי הוא זן חסכן וסולידי, והוא שואב מהאדמה פחות מים מהברנע, גם כשהאדמה רוויה במים בשפע. על פי המחקר, הדבר מתבטא גם במידה שהסורי פותח את הפיוניות שלו: פתחים בעלים שדרכם אוויר מהסביבה המכיל גם פחמן דו-חמצני נכנס אל הצמח. הצמח משתמש בפחמן הדו-חמצני בתהליך הפוטוסינתזה (שבו הוא הופך אותו לפחמימות ולחומרים שמהם הוא בונה את חלקי הצמח השונים ומאפשר את תפקודו, תוך שימוש באנרגיית השמש), ולכן הוא חיוני לגדילתו ולהישרדותו של הצמח. עם זאת, תופעת הלוואי של פתיחת הפיוניות היא חשיפה של תאי פנים העלה, שאחוז הלחות בו גבוה מאוד, לסביבה החיצונית היבשה יותר, מה שגורם לאיבוד מים אל האטמוספרה.

הזן הסורי פותח את הפיוניות שלו פחות מאשר הברנע, ולכן מאבד פחות מים – אבל גם גדל פחות ומצמיח כמות קטנה יותר של פירות. לדברי הוכברג, מנגנון כזה להתמודדות עם תנאי עקה מוכר היטב גם מחוץ לעולם הצומח. "זה קורה גם לבני אדם שצריכים להתמודד עם עקה, כמו אצל אנשים שחיו בתנאים קשים בילדותם, ושהופכים במקרים רבים לקטנים פיזית", הוא אומר. "אפשר לראות את זה אצל דור הסבים שלנו, למשל".

הברנע, לעומת זאת, "בזבזן" יותר. הוא שואב מהקרקע כמות גדולה יותר של מים ופותח את הפיוניות שלו יותר מהסורי, ולכן מסוגל לגדול יותר ולהצמיח יותר פירות. בנוסף, על פי המחקר, צינורות העצה (הרקמה שמוליכה מים בצמח) של הברנע גדולים יותר, ולכן יכולה לזרום בהם כמות משמעותית יותר של מים. עם זאת, בזמני עקה, הברנע מתקשה להזרים מים בכמות שתספיק לממדים הרחבים שאליהם הגיע, הוא סובל יותר ומאבד יבולים בהיקף נרחב יותר מהסורי.


מטע עצי זית בבקעת בית נטופה, צילום: באדיבות ענף הזית במועצת הצמחים

הזיתים צמאים יותר

הצורך של עצי הזית להתמודד עם מצוקת מים משמעותי יותר ויותר בשנים האחרונות, עם התגברותו של משבר האקלים. "הירידה בזמינות של מקורות המים, ובעיקר העובדה שזמני וכמויות הגשמים הופכים למאוד לא יציבים בעקבות משבר האקלים, משפיעים מאוד על הזיתים", אומר ד"ר ארנון דג ממרכז המחקר גילת לחקלאות על סף המדבר במרכז וולקני, ממחברי המחקר.

לדבריו, מטעי הבעל, שמתפרסים על פני לא פחות מ-250 אלף דונם משטחי הארץ ושמהווים את שיטת גידול הזיתים העיקרית בישראל, נפגעים מאוד מהעניין. "בשנים שחונות אנחנו רואים בגליל, שהוא האזור העיקרי שבו מגודלים זיתי בעל בישראל, נזקים קשים מאוד ליבול", הוא אומר.

שיטה אחת שבה יכולים חקלאים לנקוט על מנת להתמודד עם מצוקת המים במטעי הבעל היא להקטין את צמרות העצים במכוון, באמצעות גיזום מבוקר אינטנסיבי. דרך אפשרית אחרת היא מעבר לגידול זני זיתים אחרים. "ייתכן מאוד שבמטעי הבעל יינתן דגש רב יותר על זנים שעמידים ליובש", אומר דג. "הסורי הוא הזן העיקרי במטעי הבעל, והוא כנראה ילך ויתבסס יותר ויותר".

לדברי דג, המחקר ממחיש את חשיבות השמירה על זני הזיתים המקומיים – כמו הזית הסורי, שעבר השבחה באזורנו במשך אלפי שנים. "יש כיום אובדן מסיבי מאוד של אוכלוסיות זיתים עתיקים בגלל תהליכי עיור, שריפות באזורים שלא מעובדים נכון ועקירת מטעים לצורך מעבר לגידולים אחרים", הוא אומר. "בשנות ה-30 של המאה הקודמת הכירו בישראל 30 זנים מקומיים, והיום מכירים שניים או שלושה. הזיתים הם חלק מהתרבות ומהמורשת שלנו, וחשוב לאפיין ולשמר את הזנים המקומיים שלהם, כדי שהם יהיו פה גם בעשורים הבאים", הוא מסכם.

הכתבה הוכנה ע''י   ע''י זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה



פורסם בחדשות