גדי בן יומו בחסות האם, נחל דוד. צילום: מיכאל בלכר - אקולוג שמורת עין גדי ואזור ים המלח - רשות הטבע והגניםלפני כשלושה עשורים הגיעה מגרמניה לשמורת עין גדי אישה צעירה כדי לחקור את אורח חיי היעלים. בתקופת שהייתה בשמורה היא הספיקה להותיר רושם עז על העובדים במקום ולכתוב יומן תצפיות מפורט, אך למרבה הצער לא התאפשר לה לפרסם דבר מתצפיותיה הייחודיות.
» רוצים לקבל עדכונים נוספים הצטרפו אלינו לפייסבוק"נסעתי ברמת מדבר יהודה, ופתאום בגדה הצפונית של נחל ערוגות אני רואה בחורה בחולצה ובג'ינס קצרים מנפנפת לי בידיים. מיד חשדתי שהחברים סידרו לי מתיחה – בלונדינית נאה מחכה לי על רמת המדבר – וכבר חיפשתי מצלמה נסתרת", מספר דוד מנינגר, פקח אזורי לשעבר ברשות שמורות הטבע. "אך כשהתקרבתי לבחורה היא אמרה: 'שמי אווה, אני חוקרת יעלים, ואתה דוד. אמרו לי שאם אתקע במדבר יש סיכוי שאפגוש את הפקח'. שאלתי: 'איפה נתקעת?', ואווה הסבירה שהאוטו שלה – החיפושית, נמצא בקרבת הערוץ של נחל ערוגות.
"הגבתי: 'לא יכול להיות שהגעת לפה בחיפושית!'. אבל אחרי שירדנו בג'יפ, אכן ראיתי חיפושית ליד עץ שיזף בתוך הנחל. האוטו נתקע בגלל סתימת דלק, אך עוד לפני הגעתי למקום אווה פירקה את הקרבורטור על כל חלקיו והם היו מונחים על בד נקי. בנוכחותי היא ניקתה את הקרבורטור, חיברה אותו מחדש והניעה את האוטו. קשרתי את החיפושית לג'יפ ועלינו את נחל ערוגות לגדתו הדרומית".
"אווה באמת הייתה בחורה יוצאת דופן", מעיד גם אבירם ברקאי, מנהל שמורת עין גדי לשעבר. "התרשמתי מאוד ממסירותה למטרה שהיא שמה לפניה ומנחישותה. פקחי עין גדי ואני היינו מסתובבים הרבה בכל חלקי השמורה, וגם עולים לרמת המדבר. פעמים רבות יצא לי לפגוש את אווה, והיא תמיד אחרי היעלים. כוונותיה היו לערוך מחקר יעלים המשווה בין צדו המערבי למזרחי של בקע ים המלח, ולשם כך היא יצרה קשרי עבודה גם בירדן.
אווה קנובל בוחנת שרידי יעל שנטרף על ידי נמר, 1988. צילום: אלון רייכמן"הבחורה הייתה בעלת יכולות בלתי רגילות של שדאות והליכה בשטח", מדגיש אבירם. "בדרך כלל היא הייתה יוצאת מדירתה בבוקר וחוזרת בערב, אך לעתים קרובות ראינו אותה שבה רק יום-יומיים לאחר מכן. אווה התנהלה בשדה כמו מישהו שחי בשטח: לוקחת קצת אוכל עליה, מוצאת לה איזו מערה ללון בה וממשיכה למחרת, וככה זה עבד. היינו בטוחים שלא יכול לקרות לה שום דבר, בגלל היכולות הנהדרות שלה בשטח. לכן ההלם היה גדול מאוד כאשר התברר שאווה לא ירדה אלינו לבית ספר שדה אחרי מספר ימים של היעדרות".
עלייה לרז ההמלטות
מכל העדויות שאספתי מפי עובדי רשות שמורות הטבע באותה התקופה (1987–1988), עולה שהחוקרת הנחושה הייתה לא רק בחורה חייכנית ומלאת חיים, אלא גם אישה אמיצה וחזקה ובעלת כושר בלתי רגיל בהסתגלות לתנאי השטח ההררי הצחיח. פקחי שמורת עין גדי ומדריכי בית ספר שדה היו רגילים לכך שאווה נשארת לעתים ללון במדבר, ולכן בהתחלה לא דאגו כל כך כאשר היא לא חזרה לחיפושית שלה מאחד הסיורים בשבילי היעלים. החיפושים אחרי החוקרת החלו רק כעבור מספר ימים, כאשר התברר שהיא לא התייצבה לפגישה שנקבעה מראש.
"נכנסנו לחדרה בבית ספר שדה ועיינו ביומן העבודה, שהיה כתוב כמובן בגרמנית, בעזרת מתנדבת גרמנייה מהקיבוץ", מספר אלי רז, ראש צוות החילוץ באותם ימים. "מהרישומים של אווה אפשר היה להבין שהיא קיוותה מאוד לתעד המלטת גדיים. המלטות היעלים היו בגדר סוד עוד מימי התנ"ך – "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע"? (איוב לט א), וחשיפתו היתה משאת נפשו של כל חוקר יעלים. היות שהאירוע קרה בדיוק בעונה המתאימה, תיארתי לעצמי שצריך לחפש את החוקרת במקומות הקשים והמסוכנים ביותר– כך היה מקובל לחשוב על אתרי המלטות היעלים.
תרמיל החוקרת שנשמר אצל יותם תמנה משנת 1988. צילום: יותם תמנה"אך בכל זאת נשארה השאלה – איפה בדיוק?", ממשיך אלי את סיפורו. "עשינו כמה גיחות בנחל ערוגות ומצאנו במעלה הנחל שקית עם אריזות של אוכל. ראינו שמישהו אכל מהן וסגר את הקופסאות בשקית, כנראה כדי לאסוף אחר כך. היו שם בדיוק הדברים שאווה נהגה לקנות בקיוסק. זה נתן כיוון להמשך החיפושים, ובשלב הבא נסרקו כל המדרונות במשקפות".
לבסוף נתגלתה גופתה של אווה מתחת למצוק, מעל הבריכות העליונות של נחל ערוגות. ניתן לשער כי מעדה מהמצוק הגבוה, במהלך חיפושה הנחוש אחר סוד המלטת הגדיים. מתצפיותיה הייחודיות בחיי היעלים בצוקיהם ייתכן שלא נשמר דבר. האם אווה אכן הצליחה לצפות בהמלטה או במה שקשור לשעות חייהם הראשונות של הגדיים? נראה שלעולם לא נדע.
הכלבה שלא נפרדה
"אווה אימצה כלבה, חומה כזו, משהו כמו כלב בדואים", מספר אלון רייכמן, פקח שמורת עין גדי לשעבר. "מכיוון שאסור להיכנס לשמורה עם כלב, הכלבה חיכתה לצד החפצים שאווה השאירה בחיפושית שלה בכניסה לנחל ערוגות. אחרי שבעלתה לא חזרה מהנחל, הכלבה נשארה לצד חפציה. אני זוכר שהיא ממש נצמדה לחפצים של אווה ולא רצתה להיפרד מהם.
"אחרי המקרה הטרגי אף אחד לא לקח בעלות על הכלבה, והיא שוטטה בבית ספר שדה", נזכר אלון. "הפקחים והמדריכים אספו כסף לווטרינר ועיקרו אותה. אבל הסיפור לא נגמר בזה; הכלבה הפכה למנהיגה, וסחבה אתה כלבים אחרים, שהיו אז במקום, לצייד שפני סלע בנחל דוד. זאת כבר הייתה בעיה, וברשות שמורות הטבע דאז רצו לחסל את הכלבה. אולם, אם קודם לכן היא הייתה נשארת בבית ספר שדה ולעתים מכשכשת לאנשים בזנב, מרגע שהוחלט להשמידה היא שמרה מאתנו מרחק. זכור לי שהכלבה בכל זאת מתה אחרי זמן מה".
יעלים במדבר יהודה. צילום: דורון לב - הפורטל לחקלאות טבע וסביבהגם לסיפור החפצים שנשארו אחרי החוקרת היה המשך. אנשי שגרירות גרמניה הגיעו לעין גדי בכדי לאסוף את הדברים של אווה. את חלק מחפציה האישיים הם החליטו לא לקחת, והציעו אותם למי שעבד אז במקום. התברר שתרמיל הגב של אווה שימש את יותם תמנה (לימים מחבר הספר על נמרי מדבר יהודה) במחקר הנמרים, ובאופן מפתיע התיק נשמר אצלו עד היום. אצל אלון רייכמן נשמרו רישומים על תצפיותיה של אווה בנמרים: למשל היא ראתה נמר בתאריכים 7 ו-18 בפברואר 1988. גם מהנמרים במדבר יהודה נשאר רק זֵכֶר (והאחרון היה זָכָר – הנמר הקשיש לא נצפה בנווה עין גדי לאחר ינואר 2007).
קצה חוט בתיקי הארכיון
אחרי שראיינתי עשרות אנשים רלוונטיים ואספתי זיכרונות מרגשים ומרתקים מימים שלפני כ-30 שנה, שרק חלקם מובאים בכתבה זו, הגעתי למבוי סתום לגבי הפרטים החשובים ביותר שאף אחד לא זכר – השם המלא של החוקרת ותאריך האירוע (אפילו שנה מדויקת לא הייתה ידועה בוודאות). הפניות למשטרה, ליחידה 669 (שאנשיה ביצעו את החילוץ המורכב) ולשגרירות גרמניה גם הן לא עזרו. אז הפכתי את כל תיקי הארכיון של השמורה, דף אחרי דף, ורק באחרון שבאוגדנים מצאתי את קצה החוט.
זה היה מכתב תודה מקורי שהשיב לתנחומים שנשלחו למשפחה ב-8 באפריל 1988 מצוות המחלצים. האב של אווה – קארל קנובל (Knobl), מהעיירה שפרינגה (Springe) בסקסוניה תחתונה, סיים את מכתבו מתאריך 8 במאי 1988 במילים אלו: "בתי חזרה מישראל מוקסמת מהביקור בשנה הקודמת. היה זה רצונה לתרום שם לטיפול בעולם החי. אם נגזר גורלה למות כה צעירה, אנו מוצאים תנחומים בכך שאווה-קרולה (Eva-Carola) ז"ל איבדה את חייה במשימה זאת".
השאירו את הגדיים בטבע
הגדיים עודם נולדים, אך בשנים האחרונות זה מתרחש לא בהכרח במצוקים הגבוהים מעל נווה עין גדי. התקרבות מופרזת של היעלים לאדם, בצירוף עם שנות בצורת רבות, חלקן רצופות, גרמו לשינויים בהתנהגות היעלים. אחד מהם – ההמלטות, שמתרחשות לעתים בקרבת מסלולי המבקרים. ראו את התמונות שצולמו בקטע התחתון של נחל דוד – רובן ביום ההמלטה או למחרת.
כעשור וחצי אחרי מותה של אווה בטיפוס לאתרי ההמלטות של היעלים, אני כאקולוג השמורה נאלצתי להכין דף הסברה למטיילים:
"אתם עשויים לפגוש גדיים בני יומם, שלפעמים אמם אינה נמצאת אתם. לעתים הם פועים, ונראים נטושים וחסרי אונים, כשלמעשה האם עסוקה בשיחור מזון ותשוב אל הגדי. כאשר האדם בא במגע עם גדי, זה מקשה על האם לזהותו על פי ריחו. מלבד זאת, בימיו הראשונים גדי עלול להתבלבל בין אמו לבין אדם שניסה להתקרב אליו, ויכול אפילו לרוץ אחרי האדם. לעתים המטיילים נוטים מטוב לבם לאסוף את הגדיים ולהעבירם לפקחי השמורה, במחשבה שיצילו את חייהם, אך בעצם גוזרים הם את דינם לחיי שבי. בבקשה, השאירו את הגדיים בטבע ואל תגעו בהם!"
מה הייתה אומרת על כך החוקרת הנועזת?
*
מיכאל בלכר הוא אקולוג שמורת עין גדי ואזור ים המלח, רשות הטבע והגנים
הכתבה התפרסמה באתר "זווית" - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה 
