צילום: שלומית קידר - הפורטל לחקלאות טבע וסביבה המסורת היהודית גורסת, כידוע, כי "בחג (סוכות) נידונים על המים". אבל, ככל שהדברים תלויים ברשות המים, ההחלטה התקבלה כבר כמה ימים קודם. בערב יום הכיפורים הודיעה רשות המים לחקלאים כי בכוונתה לקצץ יותר ממחצית המים המיועדים לחקלאות. הסיבה? על-פי תחזיות הרשות, השנה הבאה תהיה שנת בצורת.
» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוק אין חולק על סמכותה של רשות המים – ואף על חובתה – לתכנן את הקצאת המים לצרכנים, ובהם גם לחקלאים. אין חולק על כך שתכנון משק המים חייב להתבסס, בין היתר, על תחזיות המומחים לירידת הגשמים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לתמוה על הדרך שבה הנחפזת והנחרצת שבה התקבלה החלטת הקיצוץ ובעיקר – על היקף הקיצוץ שהושת על החקלאים.
אין דרך מתונה לנסח זאת: קיצוץ של מחצית ממכסות המים לחקלאות פירושו גזר דין מוות לענף. כמו בבדיחה הידועה על ההוא שקיצץ את מנת המים לסוס שלו עד שמת "ממש לפני שהתרגל", כך אנשי רשות המים מבקשים לקצץ את מכסות המים המיועדים להשקיה בתקווה שהגידולים והפרדסים "יתרגלו" לצמוח בלי מים.
הם לא "יתרגלו". לא הם ולא אנחנו, החקלאים. החקלאים לא יוכלו להסתגל למכסות המים המקוצצות. הכוונה לקצץ את מכסות המים מעידה כי בעיניהם של אלה המופקדים על משק המים, החקלאות היא נטל. עול כבד שטוב יותר היה בלעדיו. הכו בחקלאים – והצילו את משק המים.
אנחנו, החיים על המים, איננו מתעלמים, כמובן, מן המשבר והמחסור בנוזל החיוני. אפשר, באמת, שהמחסור במים עלול להחריף בשנה שלפנינו ועל המופקדים על הנושא לעשות הכל כדי לפתור את המשבר, וגם לקצץ בצריכת המים. אבל, לא כך ולא בהיקף הזה.
המחסור במים לא נפל עלינו כרעם ביום בהיר. כדי להתגבר עליו הוקמו מתקני התפלה שנועדו להגדיל את כמויות המים, הן לשתייה והן להשקיה. אלא שמתברר עכשיו ששני המתקנים לא עבדו במלוא התפוקה; המתקן באשדוד ייצר פחות מים מסיבות טכניות והמתקן באשקלון ייצר פחות מים בשל זיהום מי הים, זיהום שמקורו בעזה.
שי חג'ג' ראש מועצה אזורית מרחבים, צילום: דוברות מרחבים את התקלות יש לתקן, אבל לא לסגור את השיבר. לצד קיצוץ מסוים בצריכה, יש לקדם פתרונות נוספים להגדלת ייצור המים לחקלאות. בעיית המחסור במים מחייבת היערכות רחבה והכנת תכנית חירום בתחומים שונים - לא זבנג וגמרנו. כך, למשל, יש צורך לשפר את עבודת השפדן של איגוד ערים דן, שאמור לבצע טיהור שניוני ושלישוני של מי הביוב, כדי להפוך אותם ראויים להשקיה. טיהור שניוני (כפול) לא מספיק לשם כך. והנה מתברר לנו כי בשפדן לא עושים טיהור שלישוני לכל כמויות המים, ומדי שנה נשפכים לים לא פחות מ- 18 מיליון קוב מים שהיו יכולים לשמש לחקלאות! ולא רק זה. מתברר כי גם הולכת המים אינה יעילה. במקביל, אנו פועלים כעת גם עם שר התחבורה ישראל כץ ועם צוות משרדו להסיט את מי הנגר העילי מאיילון ולהזרימו לנגב. מדובר ב 20 מיליון קוב נוספים שכרגע נשפכים לים (במסגרת הטיפול במסילה הרביעית).
היו ימים, רחוקים מאוד, שבהם החקלאות הייתה שם נרדף לציונות ולהתיישבות. באותם ימים, בראשיתה של המדינה, ייצרה החקלאות יותר מעשירית התוצר המקומי הגולמי. הימים האלה חלפו ואיתם השתנתה גם הגישה לענף. עם השנים הלכה והתפשטה במשק ובקרב מקבלי ההחלטות התפיסה הרואה בחקלאות נטל, ענף מכביד ושמרן שרק גוזל מהמשק אמצעי ייצור וכוח אדם, שעדיף היה להפנות לענפי ייצור אחרים. בשל התפיסה הזאת קיצצה הממשלה את הסובסידיות לחקלאות ובד בבד עם זה, עודדה את הגדלת הייבוא החקלאי. התוצאה הבלתי נמנעת – התרסקות של הענף והתכווצות של מספר העוסקים בו. אם בראשית ימי המדינה תפסה החקלאות עשירית מהתל"ג, כיום פחת חלקו של הענף בתל"ג ל 2%.
ויש עוד היבט אחד שגם ממנו אין להתעלם: החקלאות איננה רק ענף כלכלי – היא גם צורך התיישבותי ביטחוני. אין דרך תקינה פוליטית לנסח זאת: כל שדה שבעליו הפסיקו לעבוד בו – הופך יעד להשתלטות של בדואים. כך זה בדרום - בנגב ובצפון מערב הנגב.
אין זה מאוחר לתקן ולשנות את ההחלטה הפזיזה לקצץ את מכסות המים לחקלאות. אם חפצי חיים אנחנו, אם האדמה יקרה לנו ואם ההתיישבות היא עדיין ערך חשוב, חובה להתעשת ולהעביר את רוע הגזירה.
*הכותב: שי חג'ג', ראש המועצה האזורית מרחבים
