מחקר בראשות ביולוגים וארכיאולוגים מהאוניברסיטה העברית מצא כי כבר בתקופה המקראית גידלו בארץ ישראל דבורים בקנה מידה תעשייתי. הממצאים מעידים על כך כי למטרה זו ייבאו הדבוראים המקראיים דבורים בעלות מזג נוח מטורקיה.
קבוצת ארכיאולוגים בראשות פרופ' עמיחי מזר מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית חשפה בשנת 2007 בתל רחוב שבעמק בית שאן מכוורת מתקופת המקרא. המכוורת שנמצאה תוארכה למאה העשירית – ראשית התשיעית לפני הספירה ונחשבה לעתיקה ביותר שנמצאה אי פעם בעולם. המכוורת כללה להערכת החוקרים בין 100 ל-200 כוורות שהכילו יותר ממיליון דבורים ושכנה בתוך השטח העירוני של תל רחוב. מיקום המכוורת בתוך השטח העירוני הפתיע את החוקרים מאחר שדבורים ידועות כתוקפניות ביותר, בעיקר כאשר פותחים את הכוורות, למשל לצורך רדיית הדבש.
לאחר סיום החפירה הועברו שרידים שנאספו מתוך הכוורות לבדיקה במעבדתו של פרופ' גיא בלוך, מומחה להתנהגות ואבולוציה של דבורים מהמחלקה לאבולוציה, סיסטמאטיקה ואקולוגיה באוניברסיטה העברית. ממצאי הבדיקות, אשר התפרסמו באחרונה בכתב העת היוקרתי PNAS, מספקים עדות ברורה לכך שאכן מדובר בכוורות עתיקות – בתוך הכוורות נמצאו שרידים של חלות דבש ושל דבורים מפוחמות.
בשרידים שנמצאו במכוורת היו דבורים בוגרות בעלות מבנה גוף קשיח, שרידי זחלים וגלמים שלהם מעטפת גוף רכה. כ-17 שרידי כנפיים ומספר עשרות שרידי רגליים. בשיתוף מומחים מגרמניה ומברזיל ביקשו החוקרים לסווג ולזהות את זן הדבורים על פי השרידים שנמצאו.
להפתעתם, הראו הממצאים כי הדבורים בתל רחוב שונות מהדבורה הסורית המקומית אשר תחום תפוצתה המקורי כלל את ארץ ישראל, ירדן, לבנון וסוריה. הדבורים מתל רחוב לא תאמו גם את זן הדבורה המצרית אשר תחום תפוצתה דרומי לזה של הדבורה הסורית, וגם לא את זן הדבורה הפרסית, שכנתה של הדבורה הסורית מצפון ומצפון מזרח. החוקרים הגיעו למסקנה כי שרידי הדבורים דומים ביותר לדבורה האנטולית אשר שוכנת במרכז טורקיה. ממצאים אלה מעלים את השאלה – מה עושה דבורה טורקית בארץ ישראל?
הסבר אפשרי שהעלו החוקרים הוא שתחום התפוצה של זני הדבורים לפני 3,000 היה שונה מהידוע כיום. למרות שלא ניתן לשלול הסבר זה, החוקרים לא מצאו כל עדויות או מחקרים התומכים בכך. הסבר נוסף הוא שהכוורנים מתל רחוב ייבאו דבורים בעלות תכונות עדיפות על פני הזן המקומי. "יבוא דבורים נראה כרעיון מועיל מאחר והדבורה הסורית ידועה כדבורה רגזנית ותוקפנית ביותר ולכן סביר להניח שקשה היה להחזיק כוורות רבות עם דבורים אלה בתוך ישוב צפוף" אומר פרופ' בלוך. לדבריו, הדבורה האנטולית מייצרת פי 5 עד 8 יותר דבש, היא יותר רגועה ויותר קלה לגידול מסחרי ולכן כנראה הייתה מועדפת לגידול בשטח עירוני.
נוסף לכך, בחפירות נמצאו עדויות לקשרי מסחר ענפים עם ארצות במזרח הים התיכון וכן עדויות ארכיאולוגיות לכך שבעת העתיקה הייתה טכנולוגיה להעברת נחילי דבורים בתוך כדים או בכוורות נישאות. כתובת אשורית מן המאה השמינית לפני הספירה מזכירה הבאת דבורים מהרי הטאורוס שבדרום טורקיה למרחק של 400 ק"מ דרומה, טווח קטן רק במקצת מזה שבין דרום טורקיה ותל רחוב. לדברי פרופ' בלוך, ייבוא דבורים מזנים לא תוקפנים הוא גם הפיתרון בו בחרו חלוצי ענף המכוורת בארץ ישראל: "לאחר שורה של ניסיונות כושלים, וכנראה גם כואבים, לבסס את ענף המכוורת על גידול בקנה מידה מסחרי של הדבורה הסורית הרגזנית, הוחלט בסופו של דבר לייבא דבורים מזנים אירופאים אשר להם אופי נוח יותר ותנובת דבש גבוהה יותר" אומר פרופ' בלוך.
"המחקר מלמד שגידול הדבורים היה מתוחכם בהרבה ממה שהיה נהוג לחשוב עד כה", אומר פרופ' מזר ומוסיף כי "הממצאים מאירים באור חדש את האמרה הידועה 'ארץ זבת חלב ודבש' – מקובל לחשוב שהמושג 'דבש' במקרא מתייחס בעיקר לדבש פירות ולא לדבש דבורים, אבל העובדה כי המכוורת התעשייתית נמצאה בתוך שטח מיושב מעידה על הערך הכלכלי הרב של הדבש והדונג של הדבורים בתקופת המקרא".
