עתיד העצמאים כעתיד החקלאים – עגום וקודר

בנק אומגה, חקלאי - מושב פארן

הגיל הממוצע של חקלאי ישראל הוא 64. קראתם נכון, 64. בגיל שבו רוב השכירים מצויים על סף פרישה לפנסיה, החקלאים עדיין עובדים את האדמה, וכנראה ימשיכו לעשות זאת עד שהזיקנה תכריע אותם.

קוראים לי ברק אומגה, אני בן 39, נשוי לרונית ואב ל-4 ילדים מקסימים – מעיין, איתמר, נעמה ואוריה. אני חקלאי משנת 2007. אנו מתגוררים במושב פארן שבערבה. כחקלאי, אני יכול לומר לכם שהגידולים האיכותיים ביותר שהצלחתי ליצור אלו הם ילדיי (הבטחתי להם שאכתוב זאת).

» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוק

אני רוצה ברשותכם לכתוב כמה מילים על החקלאים. כן, אלו שממלאים לכם את המקרר בכל טוב, מהירק הכי טרי ועד הפרי העסיסי. מהחלב הנוזלי ועד הגבינה הכי טעימה. אלו החקלאים שעוד בימי קום המדינה ייבשו את הביצות ברגליהם היחפות. אלו אותם חקלאים שמיישבים את גבולות המדינה עוד מלפני הכרזתה. אלו אותם חקלאים שהביטוי 'מלח הארץ' לא עושה עמם חסד. אלו אותם חקלאים גאים שהפיקו מן האדמה את היבולים הכי טובים. אלו אותם חקלאים שהמדבר לא יכול להם.

למרבה הצער, אלו גם אותם החקלאים שהמדינה זנחה.

מתגאים בנו, מזניחים אותנו

בשנים האחרונות העוסקים בחקלאות אינם מצליחים להתפרנס ממנה, והסיבות לכך רבות ומגוונות. זה מתחיל בגידול בלתי נתפס בעלויות בייצור, דרך מסים שהאמירו בשנים האחרונים, ועד פערי תיווך מטורפים.

בעקבת מצבם הכלכלי הקשה של החקלאים, רובם נאלצו ליטול הלוואות, והם חייבים היום סכומי עתק לבנקים או לקרנות מדינה, בלי יכולת להחזירם. חקלאים צעירים רבים נאלצו לפדות את קופות הגמל שלהם ואת קרנות הפנסיה שלהם מוקדם מן הצפוי, כדי לממן את חובות המשק, ובשל הפדיון המוקדם המדינה גובה מהם 35% בגין אותן קרנות. על אף כי אלו כספים שנפדו כדי לשרוד את העונה, ולא לשם קניית יאכטה חדשה.

מנגד, חקלאים מבוגרים, שהשכילו בשנים הטובות לשים קצת כסף בצד לעת זקנה, נאלצו בשנים האחרונות להשתמש בכסף זה על מנת לכסות את החובות ולהחזיר הלוואות. גם הם פדו את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלהם, ורבים מהם נשארו חסרי כל בזקנתם.

אלו אותם חקלאים, שהקימו את המושבים והיו הראשונים לעבד את הקרקע, לפתח חקלאות מתקדמת, להשקיע במחקר ובפיתוח, והיוו את חוד החנית של החברה הישראלית, תוך שהם מביאים הרבה כבוד למדינת ישראל, שנודעה בחקלאות המפותחת שלה בכל העולם. אלו אותם חקלאים ששמם נישא בפיו של ראש הממשלה, בכל כנס או ועידה במדינות מעבר לים, כדוגמה של חקלאות פורצת דרך וציונות לשמה. כי בעולם כולו ידועים החקלאים כמספקי הפתרון לבעיית המחסור התזונתי והרעב.

אלו אותם חקלאים שהמדינה זנחה. היום הם אזרחים שבורים נפשית, שאיבדו את כל עולמם לטובת הבנקים, בעלי משפחות שאין ביכולתם לגמור את החודש או לפרנס את ילדיהם. אלו אזרחים שאבדו את אמונם, שמונעים מילדיהם להמשיך במקצוע החקלאות במשק המשפחתי, מחשש לגורל דומה. אלו הם החקלאים שעד לא מזמן היו גאווה ישראלית לאומית.

גורל דומה לעצמאים?

למה בעצם אני מספר לכם זאת בעוד הדמעות חונקות את גרוני? כי לצערי הרב אני חוזה עתיד דומה לרוב סקטור העצמאים בישראל. 500 אלף בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, המהווים את מנוע הצמיחה של המשק הישראלי, מהווים כיום כ-98% מהמגזר העסקי בישראל, ומעסיקים למעלה מ-55% מסה"כ השכירים במשק.

אם כך, מדוע חלק גדול מהעסקים הללו נסגרים תוך 12-18 חודשים? למה 75% מהעסקים הקקטנים לא מצליחים לשרוד מעל 5 שנים?

ניתן למנות סיבות רבות לסגירתם של עסקים קטנים, כגון קושי במימון, בירוקרטיה, חוסר ידע ניהולי ומקצועי, תחרות, אופנות משתנות, עלויות שגדלות וחוסר מודעות צרכנית. כל אלו הם גורמים סובייקטיביים. כלומר יש לבעל העסק יכולת להתמודד איתן באופן עצמאי ופרטי. התמודדות זו יכולה להיות באמצעות לימודי ניהול, או ייעוץ עסקי ופיננסי. אך חלק מהסיבות לסגירתם של העסקים הקטנים הן אובייקטיביות, ואינן בשליטת בעל העסק.

הסיבות האובייקטיביות הן בין היתר: שינויי חקיקה ומיסוי, גזרות שונות שמוטלות על העצמאים חדשות לבקרים, במקביל להעלאת זכויות השכירים במהלך השנים, כאשר כל הזכויות הללו משולמות הלכה למעשה מכיסם של המעסיקים. בנוסף – אירועים ביטחוניים, שמשאירים חור בכיס, ללא יכולת למלא אותו אצל בעלי עסקים רבים, או אירועים אחרים שאינם ביטחוניים כגון: שיפוצים ברחוב, עבודות על הרכבת הקלה, בניית מרכז קניות חדש וכד'. כולם משפיעים לרעה על בעל העסק, מבלי שיש לו באמת אפשרות להמנע מהם.

אז איך יתכן שמגזר המונה חצי מיליון אזרחים המעסיקים כ-1.4 מיליון אזרחים נוספים, ואחראים לכ-50% מהפדיון של המשק, משלם את נטל המיסים הגבוה ביותר ביחס לשכירים ולחברות גדולות, ועם זאת נטול כל זכויות סוציאליות?

איך ייתכן שסקטור העצמאים הופקר לאורך שנים, והפך לפרה החולבת של האוצר וממשלת ישראל, ממש כמו שנעשה לחקלאים?

איך משנים את המצב?

קודם כל, מקבלים על עצמנו את האחריות כמעסיק הגדול במשק, שדואג לרווחתם של שכיריו. עם זאת, עלינו להכיר בכוח הטמון בנו, כיחידה אחת – "השלם גדול יותר מסך כל חלקיו", נאמר ע"י הפילוסוף אריסטו, ומשפט זה נכון לגבי מגזר העצמאים.

על העצמאים להתאחד כגוף, אחד ולדרוש מהמדינה להכיר בזכויות הסוציאליות ובזכויות האזרחיות שלהם. לעצמאים מגיעות זכויות – בדיוק כמו לכל שכיר במשק. המשק הישראלי מורכב ממאות אלפי עצמאים, כולל החקלאים. תמיכה בחקלאות היא תמיכה בעצמאות, הן בהיבט הכלכלי ואין בהיבט הסוציאלי.

אנו מכירים במגבלות החוק היום לגבי העצמאים, וכי נדרשת חקיקה אמיצה על מנת להסדיר את זכויות העצמאים במדינת ישראל דרך בית המחוקקים. לכן עלינו להתאחד סביב נושא זה ולפעול במלוא המרץ אל מול המשרדי הממשלה השונים עד הסדרת עתידנו וזכויותינו.

זכרו: אין לנו יכולת השפעה כבודדים. רק אם נגיע כיחידה אחת, נוכל להשפיע.

ברק אומגה, חקלאי גאה, מושב פארן שבערבה