פרופ' אהוד ויס, צילום: פיית' בגינסקי ממצאים צמחיים ולהבי מגל עתיקים שנמצאו באתר הארכיאולוגי אהלו II ליד הכנרת, מוכיחים כי כבר לפני 23 אלף שנה התנסו בני האדם בגידול דגנים. אזור הסהר הפורה המוכר כ"ערש התרבות המערבית", הוא האיזור הקדום ביותר בעולם שבו ייסדו ציידים-לקטים חברות חקלאיות יושבות קבע. עד כה היה מקובל לחשוב שתהליך המעבר מחברות המתבססות על כלכלת צייד ולקט אל חיי קבע חקלאיים, מה שמכונה "ראשית החקלאות", החל לפני כ-12,000 שנים.
» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוק מאמר מדעי שהתפרסם לאחרונה, משנה את הקביעה הזאת בעקבות תגלית המעידה על זריעת חיטה ושעורה 11,000 שנים לפני תאריך זה. את המחקר ערכה קבוצה של ארכיאולוגים, בוטנאים ואקולוגים מאוניברסיטאות בר-אילן, חיפה, תל-אביב והרווארד, והוא פורסם אתמול (ד') בכתב-העת המדעי PlosOne.
''מסקנת החוקרים מתבססת על שלושה ממצאים ארכיאולוגיים המשתלבים זה בזה'' אומר החוקר שעמד בראש קבוצת המחקר פרופ' אהוד ויס מהמחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס), באוניברסיטת בר אילן. "הממצא הראשון, הוא נוכחות גבוהה מהרגיל של יחידות הפצה של חיטה ושעורה מטיפוס מבויית, השונה באופן ברור מטיפוס הבר. בממצא השני, החוקרים הבחינו בריכוז גבוה מהרגיל של מה שהם מכנים 'עשבים רעים ראשוניים' – צמחים שמוכרים כיום כעשבים רעים בשדות חקלאיים. והממצא השלישי הם להבי מגל ששימשו לחיתוך ולקציר דגנים שנמצאו בין כלי הצור באתר."
מאמר זה הוא חלק מעבודת הדוקטורט של ד"ר עינית שניר שבוצעה במעבדתו של פרופ' ויס, שניר היא הכותבת הראשונה במאמר.
"כמוסת זמן" חקלאית חבויה במעמקי הכנרת התגלית המדוברת נחשפה באתר הפריהיסטורי אהלו II – אתר בן 23,000 שנה של ציידים-לקטים השוכן על חוף הכנרת, כ-9 ק"מ דרומית לטבריה. האתר התגלה בבצורת הגדולה של שנת 1989 כאשר הייתה ירידה משמעותית בגובה פני האגם. מאז נערכו במקום שש עונות חפירה על ידי פרופ' דני נדל ממכון זינמן לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. החפירות העלו שש בקתות מגורים, קבר, ואוסף רב של שרידי בעלי-חיים וצמחים ששימשו למאכל, חרוזים מהים התיכון, כמו גם עדות לשימוש וייצור כלי צור.
לדברי פרופ' ויס, למרות שמדובר בגידול חיטה ושעורה בהיקף מצומצם, המחקר מצא כאן את הדוגמה הקדומה ביותר בעולם לגידול תבואות.
"הממצאים באתר נמצאו ברמת השתמרות גבוהה במיוחד של צמחים, כתוצאה משילוב חריג של אירועים. ראשית הממצא הבוטני נשרף והתפחם, ולאחר מכן התקיים בתנאים של רמת חמצן נמוכה, הודות למשקעי האגם שאטמו אותו מתחת למי הכנרת", מסביר פרופ' ויס. בעקבות כך, ניתן היה לקבל מידע נרחב על האתר ועל יושביו מה שהפך את האתר לאחד האתרים הארכיאולוגים שבהם העדויות הטובות ביותר לאורח החיים של ציידים-לקטים. במקרה זה, אורח החיים הייחודי לאתר כלל זריעה וקציר, חוזרים ונשנים, של דגנים שמאוחר יותר בוייתו.
ליקוט צמחי בר, טחינה ואפיה בקתות המגורים באהלו נמצאו כעשירות במיוחד והכילו אוסף של כ-150,000 שרידי צמחים של יותר מ-140 מיני צמחים שאספו תושבי האתר מהסביבה הקרובה. מתוך אוסף המינים העצום הזה, קבוצת המחקר של ויס הגדירה כמה דגני מאכל – חיטת הבר ("אם החיטה" של אהרונסון), שעורת התבורושיבולת-שועל נפוצה. דגנים אלו נמצאו מעורבים עם 13 מינים של "עשבים רעים ראשוניים" (“proto-weeds”) – שהם האבות הקדמונים של העשבים הרעים הנפוצים בשדות חקלאיים – מה שמלמד על כך שצמחים אלו גדלו ונאספו ביחד עם התבואה באותם שדות.
באתר נמצאה אבן שחיקה, שהייתה מונחת בקפדנות על רצפת אחת הבקתות ושממנה מיצו החוקרים גרגירי עמילן. מסביבה נמצאו ריכוזים מסודרים של צמחי תועלת שונים. מכך ניתן היה ללמוד שגרגירי דגנים הובאו בכוונה תחילה אל הבקתה, עברו בה עיבוד למזון וחלקם נטחנו בה לקמח. קמח זה שימש, ככל הנראה ,להכנת בצק שנאפה במתקן אפיה בנוי מאבנים שטוחות שנמצא מחוץ לאחת הבקתות.
ניתוח הממצא הצמחי מוכיח שינויים גנטיים הקשורים לגידול תבואות בדיקת הדגנים מהאתר במעבדה העלתה נוכחות חריגה של יחידות הפצה מטיפוס תרבותי. כפי שמסביר פרופ' ויס, המעבר מטיפוס הבר של יחידות ההפצה לטיפוס התרבות קשור למעורבות האנושית בגידולם בשדה. בעקבות כך, המוטציה הגנטית שאחראית לחוסר ההתפרקות של השיבוליות ובכך למעבר בין טיפוס הבר המתפרק לטיפוס התרבות שאינו מתפרק מצטברת במהלך השנים. הצטברות הצמחים שבהם נמצאת המוטציה, או המוטציות, הופכת שדה זרוע של צמחי בר לשדה זרוע של צמחי תרבות.
"שיבולים של דגני בר, כמו חיטה ושעורה, בנויות מיחידות הפצה נפרדות שמתפרקות זו מזו במהלך ההבשלה בקיץ, נופלות לקרקע וזורעות את עצמן. כאשר גשמי החורף מגיעים, הזרעים שבתוכן נובטים ומגדלים צמח חדש, וכל זאת ללא התערבות האדם", הוא אומר. "כאשר האדם מגדל זרעים אלו בשדה במהלך כמה שנים, מתרחש השינוי. הצמחים מפתחים חיבור קשיח בין יחידות ההפצה (השיבוליות) ומה שנוצר היא השיבולת המוכרת לנו בשדות החיטה. שיבולת כזו אינה מתפרקת ולמעשה אינה יכולה עוד לזרוע את הזרעים שלה, מה שבטבע הוא בעצם אסון. כאן בא החקלאי והוא זה שנוטל את הזרעים ודואג לזריעה שלהם כל שנה. שינוי זה הוא המאפיין הראשי של המעבר מצמח בר לצמח תרבות, מאפיין שניתן לזהות אותו בסימני קריעה בנקודת החיבור בין השיבוליות".
כחלק מעבודת הדוקטורט של עינית שניר, עשו פרופ' ויס ושניר ביצעו ניסויי שדה שכללו איסוף של שעורת התבור ממגוון אתרים ברחבי הארץ. במחקר התברר שגם בשעורת התבור, "אם השעורה", ניתן למצוא אחוזים נמוכים – עד 10% – של שיבוליות שאינן מתפרקות, שניכרים בהן סימני הקריעה המאפיינים את טיפוס התרבות. למרבה הפליאה, בבדיקת הממצא הבוטני מאהלו התגלו שיבוליות מהטיפוס התרבותי בשיעור של 36% – כמעט פי ארבעה מבשעורת התבור. נוכחות זו מעידה על תקופה ממושכת שבה זרעו וקצרו אנשי אהלו את השעורה והחיטה שלהם.
כלי קציר ממצא מסקרן נוסף באתר הם להבי מגל – אותו כלי חקלאי המורכב ממספר להבי צור חדים הקבועים בתוך ידית מעץ או עצם שבעזרתו קוצרים את התבואה. להבים אלו הם מהקדומים ביותר המוכרים עד כה.
"באהלו מצאנו כמה להבי מגל והבדיקה שלהם מתחת למיקרוסקופ העלתה שנמצא בהם ברק על הקצה החותך שלהם, ברק זה מעיד שהם שימשו לקציר דגנים בשלב האחרון לפני ההבשלה הסופית שלהם" אומר פרופ' דני נדל. "הבדיקה העלתה נוכחות של סיליקה, שעוברת בזמן הקציר מהקנה של צמחי החיטה והשעורה אל להבי המגל. זו הוכחה נוספת שהנוכחות הגבוהה של שיבוליות מהטיפוס התרבותי אינה מקרית. להבי המגל וסימני השימוש שעליהם מעידים גם הם שאין מדובר כאן בממצא אקראי, אלא בעדות לעיבוד שדות ארוך-טווח על ידי תושבי האתר".
עשבים רעים ושדות זרועים כאשר נבדקו ממצאי הצמחים מאהלו II במעבדה, התפלאו החוקרים למצוא כמות גדולה של צמחים שהם למעשה אותם צמחים שמוכּרים כעשבים רעים רק 11,לאחר שהחלה החקלאות. האם אכן ניתן לומר שראשית החקלאות אירעה למעשה הרבה לפני התקופה המקובלת על ידי היסטוריונים, ארכיאולוגים ובוטנאים?
"ממה שאנחנו רואים באהלו, ברור שבאופן מפתיע כבר בתקופה כה קדומה זו עיבדו שדות וזרעו יבולים, למרות שאין לנו כל עדות שיש המשכיות לתופעה באזורנו", אומר פרופ' ויס. "מסיבה זו, אנחנו מתייחסים לממצא שלנו כמעיד על נסיון בחקלאות ולא כהצלחה שהתחילה את ראשית החקלאות. יתרה מכך, מאחר שעשבים רעים מוגדרים על ידי בוטנאים כצמחים שהתפתחו כתוצאה מהעיסוק האנושי בחקלאות, כינינו את אותם צמחים שמצאנו באתר "עשבים רעים ראשוניים".
פרופ' מרסלו שטרנברג, אחד מכותבי המאמר, אקולוג מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית ואקולוגיה של צמחים באוניברסיטת תל אביב, טוען שמדובר בממצא נדיר במיוחד. "אנחנו עדים כאן לנסיון הקדום ביותר בגידול צמחים, ביחד עם שינויים בשימושי הקרקע שהובילו להופעה הקדומה ביותר של עשבים רעים. תגלית זו היא עדות ברורה להפרעה אנושית קדומה של המערכת האקולוגית הטבעית".
פרופ' ויס מסכים ומוסיף שהמחקר הנוכחי נותן לנו גם סיבה להעריך מחדש את היכולות של קדמונינו. "אפילו לפני ראשית החקלאות היה לאבותינו בלי ספק ידע עשיר על הסביבה שבה הם חיו ועל הצמחים ובעלי החיים שהיו חלק מסביבה זו. לא רק זו, הם גם היו בעלי יכולות בראיית הנולד ובתכנון ארוך טווח" הוא אומר. "תוצאות המחקר הנוכחי, על האתר הפריהיסטורי אהלו השוכן במרכז הסהר הפורה, ערש החקלאות והציוויליזציות הקדומות, מלמדים שאבותינו היו יותר חכמים ובעלי יכולות גבוהות יותר ממה ששיערנו עד כה. כלומר, למרות שחקלאות בקנה-מידה נרחב החלה רק הרבה יותר מאוחר, הניסיונות החקלאיים כבר החלו לפני כ-23,000 שנים."
פרופ' עופר בר-יוסף, שהוא אחד מכותבי המאמר ופרהסטוריון מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת הארוורד מוסיף: ש"ההסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה עמוסה בעדויות על המצאות חדשות שלא התקבלו על ידי החברה או שפשוט נכשלו. דוגמה הסטורית מוכרת היא, התכנון של כמה מכונות מעופפות על ידי לאונרדו דה וינצ'י בראשית המאה ה-15, אולם היינו צריכים לחכות לאחים רייט בתחילת המאה ה-19 עד שהמטוס הראשון קרם עור וגידים. נראה שכך הוא הדבר בחיים, ובחקלאות. אנחנו זוכרים בעיקר את ההצלחות. כאז כן עתה, הכשלונות – נשארים תמיד מיותמים. עד שהארכיאולוגים נכנסים לתמונה...".
