זרעי גפן בני 1500 שנים שמקורם בנגב נמצאו בחלוצה

זרעי הגפן שנמצאו בחלוצה, צילום: פרופ' גיא בר-עוז

התגלו זרעי הגפן של היין היוקרתי בעולם הקדום: הזרעים שמקורם בתקופה הביזנטית ומהם הופק "יין הנגב" – אחד היינות היוקרתיים והמשובחים ביותר בכל האימפריה הביזנטית, נמצאו לראשונה בישראל. הזרעים המפוחמים, בני למעלה מ-1500 שנה, התגלו באתר חלוצה שבנגב בחפירה של אוניברסיטת חיפה בשיתוף רשות העתיקות.

"הגפנים שגדלים היום בנגב הם מזנים אירופיים, כשהגפן של הנגב אבדה מהעולם'' אומר פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה, שעומד בראש החפירה. ''המשימה הבאה שלנו היא לשחזר את היין העתיק, ואולי כך נוכל להתחקות אחר הטעם ולהבין מה הפך את היין של הנגב לכה משובח".

» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוק

ממקורות היסטוריים של התקופה הביזנטית מכירים החוקרים את "היין של הנגב" או "יין עזה", על שם הנמל ממנו נשלח לכל רחבי האימפריה. היה זה יין שנחשב למשובח במיוחד ויקר במיוחד, אולם למרבה הצער, הוא לא השתמר עד ימינו ולכן לא ניתן לדעת מה הפך אותו לכה יוקרתי. בחפירות שהתקיימו עד היום בנגב מצאו החוקרים את הטרסות שבהן גודלו הגפנים, את היקבים בהם הוכן היין, ואת הכדים שבהם אוכסן ויוצא, אולם זרעי הגפן עצמם לא נמצאו.

כל זאת, כאמור, עד לחפירה הנוכחית בגן הלאומי חורבות חלוצה, שמתבצעת כחלק מפרויקט מחקר ביו-ארכיאולוגי שמטרתו לבחון את הסיבות לעלייתה ונפילתה של החברה הביזנטית בנגב. המחקר מנוהל על ידי פרופ' גיא בר-עוז וד"ר ליאור וייסברוד ממכון זינמן באוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם ד"ר טלי אריקסון-גיני מרשות העתיקות.


קנקן לאגירת יין הנגב הקדום, צילום: פרופ' גיא בר-עוז

כמו במקומות אחרים בנגב, גם מבני האבן של חלוצה - שהייתה בשיא פריחתה העיר הביזנטית המרכזית בנגב, לא שרדו בשל שוד אבנים לאורך התקופות. אולם כמו שקורה לא אחת בחפירות ארכיאולוגיות, את הממצא הנדיר שלהם מצאו החוקרים דווקא בזבל. לדבריו של פרופ' בר-עוז, האשפות של העיר השתמרו כמעט בשלמותן והן מסמנות כיום את גבולותיה של העיר הקדומה, והן כה בולטות עד כי ניתן להבחין בהן בתמונות לווין, למשל ב"גוגל ארץ". חרסים ומטבעות שהתגלו בתוך האשפות העידו כי הן נערמו בעיקר במהלך המאות השישית עד השביעית לספירה, תקופה בה העיר הגיעה לשיא פריחתה הכלכלית. עם התמוטטות המערך העירוני של חלוצה לקראת אמצע המאה השביעית, מסיבות שעדין לא התבררו במלואן, פסק פינוי האשפה המאורגן ונראה כי גם העיר עצמה וגם האשפות המקיפות אותה ננטשו.

בין הררי האשפה הקדומים מצאו החוקרים בצפיפות גבוהה במיוחד שברים של כלי חרס ששימשו לאגירה, בישול והגשה, ביניהם בלטו מספרם הרב של קנקני עזה ששימשו לאגירת יין הנגב הקדום. החוקרים גם מצאו שפע של שרידים ביולוגיים הכוללים עצמות בעלי חיים: עצמות דגים מים סוף וצדפות מן הים התיכון שיובאו אל האתר העידו על עושרם הרב של תושבי העיר הביזנטית.

אולם גולת הכותרת היו מאות זרעים זעירים ומפוחמים של גפן. לדברי החוקרים, זוהי הפעם הראשונה שנמצאו זרעי גפן "נגבית" מה שיספק עדות בלתי-אמצעית ראשונה מסוגה לגידול הגפן במערב הנגב בעת העתיקה. מלאכת חשיפת הזרעים הזעירים מתוך הררי האשפה הייתה לא פשוטה: החפירה נעזרה לראשונה בשיטות חפירה קפדניות ועדינות שכללו ניפוי דק והצפה של שרידים בוטניים הנוטים לצוף לאחר שיקוע של הקרקע. שיטות אלו אפשרו לחלץ את הממצא הבוטני מהחומר הביזנטי. "לאחר שטיפה של העפר וניפוי עדין של הממצא נותר רק להפריד בין הממצא הבוטני הכולל זרעים, גלעינים וחלקי צמחים לבין עצמות בעלי חיים קטנים, הכוללים בין השאר שרידי מכרסמים שנמשכו לאשפות", הסביר פרופ' בר-עוז.


זרעי הגפן שנמצאו בחלוצה, צילום: פרופ' גיא בר-עוז

כאמור, הגפנים מהם הפיקו אבות אבותינו את היין ששמו נודע בכל רחבי האימפריה הביזנטית לא שרדו וכיום לא יודעים החוקרים האם היה מדובר בזנים שיובאו ממקומות אחרים – כמו שקורה היום, כשהגפנים המגודלים בנגב הם צרפתים או איטלקיים – או שהיה מדובר בזנים מקומיים, שאבדו כבר מן העולם. השלב הבא של המחקר הוא לחבור לביולוגים כדי לרצף את ה-DNA של הזרעים וכך לגלות מה מקורם. "זנים אירופיים דורשים מים רבים. היום זה מהווה בעיה פחות גדולה בזכות הטכנולוגיה, אולם לא סביר להניח שכך היה המצב לפני 1500 שנים. מעניין יותר לחשוב על זני גפן מקומיים, שהיו מתאימים יותר לנגב. אולי הסוד ליוקרתו הבינלאומית של היין של הנגב היה טמון בדרך שבה גודלו הגפנים בתנאי הנגב הצחיחים", תמהים החוקרים.

הגילוי מסעיר את מגדלי היין המקומיים, כמו גם את החוקרים,  וכולם מבקשים לגלות את הסוד של גפני הנגב, במטרה לשחזר את היין העתיק, וכך להבין סוף סוף מדוע שמו נודע עד קצוות האימפריה הביזנטית - במצרים, יוון, איטליה, וספרד.

העיר הביזנטית חלוצה, Elusa ביוונית, נוסדה על ידי הנבטים אך הגיעה לשיא פריחתה בתקופה הביזנטית במהלך המאות הרביעית עד השביעית לספירה. אז הפכה העיר להיות הגדולה והמרכזית מבין ערי הנגב הביזנטיות. עדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות מצביעות על עושרה של העיר שאכלסה כמה אלפי תושבים והכילה בשיאה מבני ציבור מרשימים כגון תיאטרון, מדרשה, בתי מרחץ, וכנסיות.