בריכות המלח בעתלית, צילום באדיבות החברה להגנת הטבע 10 שנים לאחר העתירה שהוגשה כנגד עסקת בריכות המלח בעתלית ובאילת, קבעו שופטי בג''ץ כי ההסכם שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל לחברת תעשיות מלח לישראל, מבוטל סופית. עוד קבע בג"צ כי הצדדים ישלמו 100 אלף ₪ בגין ההוצאות לעותרות – החברה להגנת הטבע והתנועה לאיכות השלטון.
בהחלטה כותבים השופטים גרוניס, נאור וארבל: "לעתירות שהוגשו על ידי העותרות - החברה להגנת הטבע והתנועה לאיכות השלטון, חשיבות רבה. הן הביאו בפני בית המשפט ראיות בעניין כשלים בהתנהלות מינהל מקרקעי ישראל ורשויות המדינה והציפו את הצורך בגיבוש מדיניות כוללת להענקת זכויות במקרקעין... אין ספק שהיה צידוק בהגשתן של העתירות... אין ספק כי ההליך הממושך שניהלו העותרות בעשור האחרון היווה כוח מניע בדרך לתוצאה לביטול ההחלטה... העתירות השיגו את מטרתן והובילו לשינוי במדיניות הקרקעית של מינהל מקרקעי ישראל".
» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוקבין מינהל מקרקעי ישראל לחברות המלח נחתם בשנת 9.6.1996 "הסדר עקרונות", שבו הותוו ההטבות שיינתנו לחברות המלח בתמורה לפינוי מפעלי המלח מן הקרקעות עליהן הם מצויים בעתלית ובאילת. על פי ההסדר, כתוצאה משינוי הייעוד ייהנו חברות המלח מעליית ערכן של הקרקעות עקב שינוי ייעודן לקרקע המשמשת למגורים ולתיירות. ההסדר אשר שימש כבסיס לעסקת בריכות המלח, אושר במינהל מקרקעי ישראל יום לאחר חתימתו.
''הסדר העקרונות" נבחן במסגרת ביקורת מבקר המדינה לשנת 2000. בין היתר נכתב בדו"ח, כי בכך שהסדר העקרונות אושר על-ידי המינהל יום לאחר חתימתו בלא שצורפו לאישור ההסדר ניתוחים כלכליים ומשפטיים, הערכות בדבר שווי הקרקעות הכלולות בהסדר ונתונים נוספים, נפגמה יכולת הנהלת המינהל לקבל החלטה מושכלת.
הטבות מפליגות וחריגות לחברות המלחביוני 2003 פרסם היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר אליקים רובינשטיין, חוות דעת אשר התייחסה לעסקת בריכות המלח ובה כתב: "הסדר העקרונות העניק לחברות המלח הטבות מפליגות וחריגות, מעבר לכל הסדר המקובל בעסקאות אחרות, הדבר בא לידי ביטוי בגודל השטח (3,100 דונם), הכללת שטחים שבהרשאה בעסקה, הקצאת זכויות בשיעור של 40% בהסכמי פיתוח מהוונים ללא כל תמורה, תשלום היטלי השבחה ע"י ממ"י והקצאת קרקע חלופית בחכירה. כבר בשלב זה ראוי שיאמר כי הסדר העקרונות חורג באופן מהותי ממדיניות מועצת מקרקעי ישראל, ונותן הטבות מפליגות לחברות המלח ללא מקור סמכות, ותוך חריגה ממינהל תקין. עמדתנו כי הסדר העקרונות כשלעצמו אינו יכול לעמוד וספק רב אם היה עומד בביקורת שיפוטית" נכתב בחוות הדעת.
בשנת 2003 הגישו החברה להגנת הטבע, התנועה לאיכות השלטון והקשת הדמוקרטית, עתירה כנגד ההסכם בין רשות מקרקעי ישראל לבין חברת תעשיות המלח, כיום בבעלות קבוצת אריסון.
אזור בריכות המלח בעתלית מהווה אתר טבע מהחשובים והמרשימים ביותר בישראל. בשל אופיין המיוחד של הבריכות, מתקיימת בהן מערכת אקולוגית מורכבת ומגוונת, הכוללת ערכי טבע ייחודיים רבים. הבריכות הוקמו במטרה לאדות את המים הנשאבים מהים, כאשר בסופו של תהליך מתקבל מלח בישול לשימוש ביתי. למרות שאינן טבעיות, הבריכות יוצרות מוקד משיכה לציפורים שונות, הנהנות משפע אדיר של מזון ומצמחייה ייחודית.
החברה להגנת הטבע: מאבק סביבתי וחברתי מהחשובים בעשור האחרון בנובמבר 2011 קבעה המדינה בתשובתה לעתירה כי "שר האוצר מנוע מלחתום על ההסכם לאור הפגמים החמורים בהליכים, ולכן אין מנוס מלהחזיר את העניין כולו לדיון והחלטה מחודשים". במסגרת הליך הבחינה מחדש של ההסכם בעקבות העתירה, אושרה במועצת הרשות החלטה שעניינה שטחי תעסוקה עתירי שטח וקבעה במסגרתה את ביטול עסקת בריכות המלח, שכן העסקה קודמה בהיעדר כל מדיניות ביחס לשטחים כאלו, שאינם עירוניים במובהק ואינם חקלאיים במובהק.
ההחלטה החדשה אינה שוללת בנייה עתידית על קרקעות מסוג זה, אך מגדילה את היקף הזכויות שתקבל המדינה בעת שינוי הייעוד של קרקעות אלה, והיא מהווה מסמך מדיניות לגבי כלל הקרקעות למפעלים עתירי שטח.
מהחברה להגנת הטבע נמסר בתגובה: "אנו שמחים כי בית המשפט הכיר בחשיבות עותרים ציבוריים, כמו החברה להגנת הטבע, לחשיפת כשלים בהתנהלותה של המדינה, תוך פגיעה באינטרס הציבורי. בזכות עתירה זו, התקבלה החלטה נכונה, הטובה לסביבה, שבבסיסה תפיסת שיוויון וצדק חלוקתי, שהובילה לשינוי נדרש במדיניות הקרקעית של מדינת ישראל. בכך תם ונשלם מאבק סביבתי וחברתי מהחשובים שבעשור האחרון".
עו"ד חגית הלמר, באת כוח של החברה להגנת הטבע: "באישור שנתן משרד האוצר, הוא הביא לסיומה סאגה ארוכה ומפותלת הנוגעת לעסקת בריכות המלח, שתחילתה עוד בשנות ה-90. החברה להגנת הטבע עתרה לבג"צ לפני עשור נגד העסקה, בגין משמעויותיה הציבוריות, הסביבתיות והתכנוניות הקשות. עסקת בריכות המלח נתנה לידי חברות המלח הטבות מפליגות, בשיעורים כלכליים זועקים בחוסר סבירותם, ונתנה להן דריסת רגל בשטחים ערכיים בעתלית, מבלי שבכלל הייתה להן זכות לקבל דריסת רגל שכזו.
לקריאת פסק הדין המלא
לחצו כאן