שלושה עובדי חקלאות תאילנדים שפוטרו בסמוך לתום אשרת השהייה שלהם בארץ, טענו כי המעסיק לא שילם להם פיצויי פיטורים וזכויות עבודה נוספות, והגישו נגדו תביעה. ביה"ד לעבודה קיבל את מרביתה, וקרא למעסיקים לבדוק היטב את היחס שהם מעניקים לאחר.
בתביעה שהגישו לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, טענו שלושה תאילנדים שהועסקו במשך 5 שנים כעובדי חקלאות, כי בסמוך לסיום אשרת השהייה שלהם בישראל הם פוטרו ע"י המעסיק שלהם מבלי לקבל פיצויי פיטורים וזכויות נוספות.
כך, טענו, כי מגיעים להם הפרשי שכר כיוון שהמעסיק שילם להם פחות משכר מינימום, וכי הם זכאים לפיצוי של 63,000 שקל על הלנת שכר של חודשיים, בתוספת תשלום של 8,200 שקל עבור שכר העבודה עצמו. עוד ביקשו לקבל דמי הבראה וחופשה שנתית של 10,560 שקל, דמי חגים של 6,160 שקל וכן דמי כלכלה, מענק שנתי וקרן השתלמות של 7,130 שקל.
המעסיק טען, כי לא פיטר את העובדים, ואלה עזבו את העבודה מרצונם, בסמוך לסיום אשרת השהייה שלהם. המעסיק הודה, כי שלח מכתב למשרד הפנים שבו ציין כי העובדים עזבו את העבודה רק לאחר שהודיע להם שעליהם לצאת את ישראל ולחזור לארצם, אך טען כי הצהרותיו היו כוזבות ונאמרו לפי עצה שקיבל מחברת כח אדם, על מנת שיוכל לקבל עובדים אחרים במקומם.
בנוסף, הודה המעסיק, כי החל להנפיק לעובדים תלושי שכר רק כשבעה וחצי חודשים לאחר שהחלו לעבוד אצלו, וכי אכן לא שילם לשניים מהם שכר עבודה של חודשיים, אך זאת כיוון שקיזז את השכר מחובות שצברו במכולת, וכן מתמורת ההודעה המוקדמת, כיוון שעזבו מבלי להודיע. באשר לעובד השלישי, טען כי שילם את שכרו במזומן וזה אישר בחתימתו כי קיבל את הכסף.
"משפט אחד לכם ולגר הגר אתכם"השופט צבי פרנקל קיבל את התביעה בחלקה. "רצונכם לדעת טיבה וטבעה של מערכת משפטית, לכו נא ובדקו יחסה אל ה'אחר' שבקרבה... מבחנה האמתי של כל חברה, והמערכת המשפטית כחלק בלתי נפרד ממנה, הוא ביחסה לקבוצת השוליים שבקרבה..." ציטט השופט את המלומד, ד"ר אביעד כהן.
נקבע, כי לאור העובדה שתקופת עבודתו של עובד זר בישראל מוגבלת ל- 63 חודשים, ולאור הצהרת המעסיק בפני משרד הפנים כי העובדים עזבו כיוון שהיו צריכים לחזור לתאילנד, זכאי כל אחד מהתובעים לתשלום פיצויי פיטורים בעבור 63 חודשי עבודתו, כך שכל אחד מהם יקבל 20,500 שקל.
כן נקבע, כי המעסיק לא היה רשאי לקזז משכר העבודה את החוב שלטענתו היו שניים מהעובדים חייבים למכולת (שאף לא הוכח על-ידו), וכי לא היה זכאי לקבל תמורת הודעה מוקדמת, מאחר שעבודתם הסתיימה בשל סיום אשרת העבודה כאמור, מה גם שהעובדה שילם את שכר העבודה המלא לעובד השלישי, מראה כי לא סבר שהעובדים אכן חייבים לו הודעה מוקדמת, וחייב אותו לשלם לשני העובדים את שכר העבודה בסכום של 7,000 שקל.
לעניין הפרשי השכר נפסק, כי מחד לא הוכח כי המעסיק לא שילם לעובדים שכר מינימום, אולם מאידך, מאחר שלא הנפיק להם תלושי שכר עבור שבעה וחצי החודשים הראשונים של עבודתם, ישלם להם הפרשי שכר עבור תקופה זו בסך 7,500 שקל. עוד חויב המעסיק לשלם לעובדים גם דמי הבראה של 5,110 שקל, הפרשות פנסיוניות של 11,316 שקלים.
יתר רכיבי התביעה, נדחו בטענה שהעובדים לא הצליחו להוכיח אותם, כך למשל, הוכח כי העובדים ניצלו חלק מימי החופשה שלהם וקיבלו תמורת היתרה את פדיון ימי החופשה, כדין, כך שבסך הכל חויב המעסיק לשלם לשלושת העובדים 147,278 שקלים. בנוסף נקבע כי יישא בהוצאות של 5,500 שקל.
עו"ד אראל גלבוע העוסק בדיני עבודה, מגיב על פסק הדין: "ביה"ד דחה את טענת המעסיק שעובדים 'ברחו' מהעבודה, וחייב אותו לשלם להם, בין היתר, פיצויי פיטורים. מפסק הדין ניתן ללמוד, כי ביה"ד מדגיש את העובדה שדיני העבודה, לרבות הוראות ההסכמים הקיבוציים, חלים על כל העובדים בכללותם". "פסק הדין", מוסיף עו"ד גלבוע, "מדגיש את החשיבות בהנפקת תלושי שכר כדין, ואת החובה שחלה על המעביד לשלם לעובד הזר את הכספים המגיעים לו בהתאם לזכויותיו, ככל היה עובד ישראלי, וחבל שעניין זה נפסק לאחר מעשה ולא נאכף ע"י מעבידים באופן שוטף".
לפסק הדין לחצו כאןהידיעה פורסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"
למידע נוסף
במדור דיני עבודה
