לובה אליאב שלי

עשרות סיורים בעקבות ספרים יתקיימו ברחבי הארץ מצפון עד דרום במסגרת "ישראל קוראת" - חודש הקריאה והספרות. הסיורים, המתקיימים זו שנה שלישית ביוזמת משרד התרבות והספורט, משרד החינוך ומרכז הספר והספריות. כולם חברו יחד למפעל יפה המציע הזדמנות לצאת למסעות בעקבות מקומות ואתרים, בהשראתם ועליהם נכתבו נכסי צאן הברזל של הספרות העברית.

הסיורים החלו כבר ב-11 במאי וימשכו עד ה-23 ביוני. נפלה בידי זכות גדולה להוביל את הסיור בניצנה בעקבות איש הרוח לובה אליאב, שיתקיים ביום שבת ה-16 ביוני.

אודה, שאני נרגש לקראת האירוע. נרגש לחזור לניצנה, שזיכתה אותי במתנת חיים לעבוד יחד עם לובה אליאב שלוש שנים. אני מקווה, שאוכל למלא את המשימה חרף מצב בריאותי, שעלול להיות לי לרועץ.

לקראת האירוע אני מבקש לפרוס יריעה קצרצרה של נגיעות חטופות, נגיעות המספרות על לובה אליאב שלי. ב-1986 בגיל 65, גיל הפרישה לפנסיה, מחליט לובה אליאב להקים קהילה חינוכית בניצנה. קהילה שהיא שילוב של כפר נוער, בית ספר שדה, אולפן לעולים חדשים יוצאי חבר העמים ואתיופיה.

חבר כנסת ומתנדב בהוראה

לובה הצליח לרתום את התנועה הקיבוצית. בוגרי י"ב תורמים שנת שרות אחת בניצנה בעבודה חינוכית. תחומי החינוך שולבו בתוכנית אקולוגית ומחזור חומרים עם תוכנית לחקר הדיונות בחלוצה, גידולים חקלאיים בהשקאה במים מלוחים והקמת מתקן התפלה חדשני, פרויקט שעבורו זה מנוף משמעותי להפרחת הנגב .

ליוזמות האלו נרתמו בצנעה מאחורי הקלעים, עובדים בכירים בסוכנות היהודית - הסופר אלי עמיר ואורי גורדון ז"ל, שיש להם זכויות רבות בכך שהיצירה החינוכית קרמה עור וגידים. וזאת בצד גלריה מרשימה של אנשי צוות, שבמרוצת השנים נשאו עם לובה בעול ניהול הכפר, ביניהם הגיאורף ד"ר זאב זיוון ודוד פלמ"ח המנהל הנוכחי.

לראשונה הכרתי את לובה אליאב בקריית שמונה מורה במסלול האקדמי במכללת תל חי, המשלב גם שעות רבות של הוראה לאימהות, שאינן יודעות קרוא וכתוב משכונת שפרינצק ושכונת אשכול בכיתה במתנ"ס בבית אידלשטיין.

היכן אפשר למצוא היום חבר בכנסת ישראל, המשלב עבודה פרלמנטרית ענפה עם עבודות התנדבות והוראה לאימהות שאינן יודעות קרוא וכתוב.

שילוב נדיר של עשייה והגות

לובה אליאב הוא שילוב נדיר של עשייה והגות. אסתפק עתה בהצצונת רק לשלושה ספרים, שיצאו מתחת ידיו, כשכל ספר חובק צומת חיים משמעותי בחייו.

על פעילותו כמפקד ספינת המעפילים "חיים ארלזרוב", ספינה שביצעה את המסע הארוך ביותר מכל ספינות המעפילים, זכינו לספר "הספינה אולואה סיפורו של ארטור". שמתי לב, שרעיתו טניה, ניצולת שואה, אותה הכיר בספינה זו, קוראת ללובה רק בשם ארטור. שם מחתרתי מאותם ימים, ימי פיקוד על ספינות מעפילים בעלייה ב'.

פעילותו כמזכיר בשגרירות ישראל במוסקבה וכראש צוות אירגון "נתיב" קיבל ביטוי בספר "בין הפטיש והמגל", אותו נאלץ לפרסם תחת שם בדוי "בן עמי". (ב"אשמתו" של לובה רעייתי ואני יצאנו לשש שנות הוראת עברית ברחבי רוסיה). כשיצא הספר לאור אמר לובה אליאב, שעוד יבואו כמיליון יהודים מברית המועצות, מי שלימים הייתה גם ראש ממשלה בישראל טענה שמדובר ב"פנטזיונר", מדובר באדם מאוד לא מציאותי.

אחר תום הפרק בברה"מ עמד לובה בראש צוות תכנון של חבלי ארץ שוממים והפרחתם - לכיש והעיר ערד. כאיש חסותו של לוי אשכול ואחר כך בכוחות עצמו נבחר לתפקיד של מזכ"ל מפלגת העבודה. אולם אז בשיא תחושת האופוריה, לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם את הספר "ארץ הצבי", בו מזהיר מפני המשך הכיבוש של העם הפלשתיני. לובה אינו מסתפק באמירת לא לכיבוש, הוא מציע דרך אחרת לעתיד של שיתוף פעולה בין העמים. איש "ארץ הצבי" יוצא חוצץ נגד מסמך גלילי, שפתח בעצם את השטחים בפני בניית התנחלויות. 80 חברי מרכז המפלגה הצביעו בעד המסמך ורק לובה התנגד.

גולדה לא סלחה ללובה על חיבור "מנשר הארבעה", אליו הצטרפו חברי הכנסת ד"ר שלום לוין (מי שהיה גם מזכיר הסתדרות המורים), ד"ר שניאור אברמוב וד"ר בנימין הלוי (חברי כנסת, שהיו בעלי משנה ימנית). המנשר קובע, שאסור לישראל להחזיק בשטחים ובתושביהם ובנית התנחלויות תהיה בכייה לדורות. כך מצא עצמו מחוץ לשורות המפלגה למורת רוחם של רבים, שציפו כי יהיה היורש של גולדה בהנהגת המדינה. שנים מספר הוא נמצא במדבר הפוליטי. באיחור רב מפלגת העבודה מתקנת את טעותה ומקבלת אותו בחזרה לשורותיה. אך עד היום אינה מצליחה לתקן את העיוות של מתן האישור באותם ימים להקמת ההתנחלויות. ואנחנו משלמים מחיר יקר על כך, כי לא שעו לדברי התוכחה של איש "ארץ הצבי". העדיפו את ניחוחות האופוריה והיוהרה, כשרוח תנועת "ארץ ישראל השלמה" נתנה רוח גבית להנהגת המדינה. רוח עוועים, שהעלתה את חיינו על שרטון מדמם יקר ומיותר.

ישראל הרשמית מתעלמת מחזונו בספר "תאומי צביה"

מצער, שגם הספר "תאומי צבייה" לא עלה לשיח הציבורי. בספר ניתן למצוא פרק מרתק על חזונו קונפדרציית "איס - פאל - אור" ("אורדון") . החזון שורטט לראשונה על-ידי לובה אליאב בסמינר באוניברסיטת הרווארד בשם "האופציות הפתוחות בפני ישראל". בסמינר השתתפו אנשי הגות וממשל מארצות הברים וגם מארצות ערב.

"איס - אל - אור" - ישראל ירדן ופלשתין, שיפעלו כ"שוק משותף" לטובת כלל תושבי האזור. לובה מציע הקמת מפעל מים בצפון, שיביא לחלוקה רציונאלית של מי הירדן , הירמוך והליטני כדי להפוך את הכינרת למאגר, שישקה מאות אלפי דונם נוספים בבקעת הירדן משני עבריה וברצועת עזה שתהיה חלק מהמדינה הפלשתינית .

הוא מקדיש פרק להקמת מפעל גדול בבקעת הירדן, שיתבסס על חקלאות אינטנסיבית ועל יצור מזון ליצוא וישמש תשתית ליישוב פליטים פלשתינים בקנה מידה רחב. עמק הירדן והבקעה יהיו אזור פורח מייצר ומיצא, שיתבסס על חקלאות אינטנסיבית. שני צדי הערבה מדרום ים המלח ועד למפרץ עקבה יהיו מרושתים בתשתית תחבורה מודרנית כוללת אוטסדרדות, רכבות מהירות ושדות תעופה.

כמה חבל שסדר היום הציבורי שלנו לא כולל ניירות עבודה של הנביא ואיש המעש, שהלך מאיתנו והשאיר רבים מאיתנו בתחושת יתמות. כשם שהתעלמו מחזונו ב"ארץ הצבי", כך מתעלמת ישראל הרשמית של היום מחזונו ב"תאומי צביה".

עלי מקובלת הערכה של הסופר אלי עמיר - "תאומי צביה הוא ספר בכתיבה של חסד. לובה אליאב מרחיק הראות במיטבו". הנהגת מדינת ישראל של היום מתוך קוצר ראות חוטאת לקיומה ולעתידה של ישראל, כשאינה מעמידה על סדר יומו את חזונו של לובה.

אני מאחל לעם ישראל, שיזכה לראות את הספר "תאומי צבייה" מונח כמסמך עבודה ופעולה המנווט את ממשלת ישראל. ושלא נשאיר את הספר "תאומי צבייה" רק כגווילים מצהיבים של חזון לימים רחוקים.

הכותב - איתן קלינסקי הוא משורר ומורה לתנ''ך