באוקטובר האחרון פרסם ארגון Food & Water Watch דוח הסוקר את הנזקים הסביבתיים של חקלאות ימית - גידול דגים בכלובי ים. הדוח לא כולל מידע רב על הנפגעים העיקריים של הכלובים – הדגים המגודלים בהם – אלא עוסק בעיקר בהשלכות השליליות של התעשייה על דגי הבר. מהנתונים המוצגים בדוח עולה כי גם ביחס לדגים החיים מהצד השני של הסורגים, גורמת החקלאות הימית נזקים משמעותיים.
חקלאות ימית מוצגת לעתים כאלטרנטיבה ידידותית יותר לסביבה לדיג מסחרי של דגי בר, לאור המודעות הגוברת להתדלדלות הדגים באוקיינוסים בעקבות דיג אינטנסיבי. אך למעשה, החקלאות הימית עצמה מתבססת על דיג אינטנסיבי, מכיוון שהדגים המוחזקים בכלובים מואבסים במוצרים מדגים הנידוגים בים.
תעשיות גידול הדגים אחראיות לכ-68.2% מהצריכה העולמית של קמח דגים, ולכ-88.5% מהצריכה העולמית של שמן דגים, המיוצרים שניהם בעיקר מדגים הנתפסים בים הפתוח, ולעתים קרובות נידוגים בקצב הגבוה הרבה יותר מיכולת ההתחדשות של האוכלוסייה.
האבסת הדגים המגודלים בכלובים בדגים הנתפסים בים היא תהליך בזבזני – כדי להפיק קילוגרם אחד של דגים בצורה זו יש להשקיע בין שניים לשישה קילוגרמים של דגי בר. גידול דגים בכלובים, אם כך, לא רק שאינו חוסך הרג של דגי בר, אלא אף מגביר אותו.
זיהום: אנטיביוטיקה וחומרי הדברההקשר בין הפגיעה בדגים בכלובים לפגיעה בדגי הבר אינו מסתיים כאן. הכלובים פולטים לים כמויות גדולות של חומרי פסולת – שאריות של המזון בו מואבסים הדגים ושל תרופות וזרזי גדילה הניתנים להם. בתור דוגמה, הדוח מזכיר את אוכלוסיית הסרטנים במיין, שנפגעת כתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה המשמשים בתעשיית הסלמון המקומית להתמודדות עם טפילים, המתרבים בקלות בתנאי הצפיפות בכלובים.
כמו כן, בדומה לתעשיות-חי אחרות, גם החקלאות הימית עושה שימוש נרחב באנטיביוטיקה, ששאריות ממנה עלולות לפגוע במיקרואורגניזמים בקרקעית הים, החיוניים למערכת האקולוגית כולה. עם זאת, השימוש הרב בתרופות אינו מצליח למנוע לחלוטין את השגשוג של טפילים ומחלות בקרב הדגים בכלובים – ומעמיד בסכנת הדבקה גם דגי בר.
הבריחה מהכלוביםנזק סביבתי נוסף של גידול דגים בכלובי ים נגרם כתוצאה מהשתחררות דגים מכלובים לים הפתוח בעקבות הזנחה או הרס כלובים במהלך סערות. ההשתחררות הדגים לסביבה שאינה סביבתם הטבעית פוגעת באיזון האקולוגי. אך גם כאשר דגים משתחררים לאזורים בהם המין שלהם מצוי באופן טבעי, יש בכך נזק: זני הדגים המבויתים – הכשירים פחות לשרידה בטבע – מתערבבים עם דגי הבר המקומיים, ובכך גורמים לירידה בחוסן הגנטי של האוכלוסייה, ומאיצים עוד יותר את התדלדלותה.
אמנם רוב הדגים שגדלו בכלובים לא יצליחו לשרוד בטבע למשך זמן רב, אבל מספר הדגים המשתחררים מכלובים הוא עצום ולכן הנזק לאוכלוסיית הדגים המקומית משמעותי. באזור צפון האוקיינוס האטלנטי, למשל, מוערך מספר הדגים המשתחררים מכלובים בכשני מיליון דגי סלמון מדי שנה – כמות השווה לאוכלוסייתם הטבעית באזור. בצ'ילה השתחררו בסוף 2008 כ-700 אלף דגי סלמון ושמך במהלך יום אחד בלבד.
הדוח מביע חשש מפני סכנה חדשה הנשקפת כיום מבריחה של דגים שעברו הנדסה גנטית, לאחר שבספטמבר 2010 אישר מִנהל התרופות והמזון האמריקאי שיווק של דגי סלמון שהוחדרו להם גנים של דגי פוטית, במטרה להביא אותם לייצור מוגבר של הורמון גדילה, המאפשר להאיץ את קצב הגידול שלהם למחצית ופחות משיעורו הטבעי.
הכתבה פורסמה לראשונה
במגזין אנונימוס ומפורסמת כאן באדיבות העמותה
