התאגדות הצרכנים אולי לא הצליחה להוריד את מחיר הקוטג' ל-5 שקלים, אבל היא הצליחה להוציא לאור השמש שתי עובדות: האחת, המחויבות לצרכן נאלמת מול המחויבות לשורת הרווח, והשנייה, פערי המחיר אינם הוגנים וגורמים לפגיעה מתמשכת הן במגזר הצרכנים והן במגזר היצרנים.
הפער הזה הוא סיפור חיינו. פעם היינו אומה של חקלאים וגם אם מעטים כרמו בשדות, דמות האיכר שיצמיח לנו לחם, היתה חלק מהנרטיב עליו גדלו דורות של ילדים. פעם היינו אומה משכילה – עם הספר, אבל היום כשסופרים מרוויחים בקושי שקל לספר שעלותו לצרכן 80 שקלים, שבוע ואפילו חודש של ספר עברי אינם יכולים לכסות על הבושה.
ישנם קווים משותפים לפער הזה. הרשתות ששולטות בשוק המזון או שהפכו את הספרים לשוק, קובעות את המחירים וגם אם לעיתים המחירים מיטבים עם הצרכן, הם אף פעם לא לטובת היצרן – הסופר או האיכר. אלו סופגים את מחיר "המבצע" על גבם וממשיכים לספוג אותו גם כאשר השלט יורד מהמדף והמחיר עולה עד שהצרכנים צועקים חמס.
לא מדובר בכלכלה. מדובר בחזירות. במקום שהכוח יהיה נתון בידי זה שמחזיק את אמצעי הייצור ויאוזן באמצעות אלו שמחזיקים את אמצעי התשלום, הכוח נמצא בידיי גורם מתווך, ששם את החקלאי, הסופר והצרכן באותה סירה אבל עם חור בתחתית.
המשותף לחקלאות ולספרות העברית הוא שמדובר בשני ענפים, שהם חלק מהאתוס הציוני ושנהרסו בשל תחרות. אותה "תרופת פלא", המתקראת תחרות, דרסה את השחקנים הקטנים, את הסופרים, את חנויות הספרים, את האיכרים הקטנים, החקלאים ואת הירקנים השכונתיים וגידלה את מפלצת התיווך.
שורת הרווח תעלה, אבל המחיר הוא אבדן היצירה ואבדן העצמאות היחידה של מדינת ישראל – העצמאות החקלאית. גדל כאן דור של ילדים שלא יודע את טעמו של אפרסק ועלול שלא לדעת גם את טעמם של שזיף, נקטרינה, מלון ויתר פירות הארץ. דור שרואה את עמלם של ההורים ויודע שאם המגמה תימשך, הוא לא יכתוב מילה בחייו ולא יחזור למשק.
רגע לפני שמרד הקוטג' יגיע לעגבנייה, לאבטיח ולספר החדש שיוציא יורם קניוק, יש לחייב את הרשתות לרשום ליד מחיר המוצר את החלק היחסי שמשולם לאיכר או לסופר עבור פועלו. תקראו לזה תיווך הוגן, תקראו לזה התחלה של סחר הוגן, אבל זאת הדרך היחידה להבטיח שמחיר המוצר לא יהיה מנותק מהעם או מזה שיצר אותו.
* הכותב הוא דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים
