המדינה תשלם הפרשי הצמדה ל-3,753 מגדלי פירות והדרים, אשר קיבלו פיצוי על נזקי טבע שאירעו בחורף 1992 ושולמו ארבע שנים מאוחר יותר, בערכי 1992. אתמול (ד') קבע בית המשפט העליון בראשות השופטת פרוקצ'יה, כי על המדינה להשלים את הפרשי ההצמדה בגין אותן ארבע שנים.
זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת ועדת הערר לזכאות מכוח חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט-1989.
ההליכים נמשכו כמעט 20 שנה - ארבע שנים עד לתשלום הפיצויים, שלוש שנים עד לדחיית דרישת החקלאים להפרשי הצמדה בידי ועדת הערר, שנתיים עד לדחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועשר שנים נוספות עד למתן ההחלטה בערעורם בבית המשפט העליון.
לטענת החקלאים, הם היו אמורים לקבל פיצוי ריאלי על נזקיהם, וכי מניעת ההצמדה פוגעת בתכלית יסודית זו של הפיצוי. הם גם ביקשו להסתמך על פסק דין משנת 1994 (פס''ד שתיל), בו נקבעה לחקלאי בודד זכאות להפרשי הצמדה.
לדברי פרוקצ'יה, להכרעה בתיק זה יש חשיבות גם למקרים עתידיים של תשלום פיצויים בגין נזקי טבע.
''נראה כי המחוקק ביקש להבטיח כי אותו פיצוי חלקי שהחקלאי זכאי לו מכוח החוק ישולם לו על-פי ערכו הריאלי האמיתי ולא בערך בלתי-ריאלי שנשחק עקב האינפלציה. עניין זה נלמד מתכליתו של החוק שנועדה לסייע לחקלאי לשקם את משקו ולחזור לפעילות יצרנית. תכלית זו נועדה להגשים הן את טובת החקלאי, הן את טובת הענף כולו, והן את האינטרס הציבורי הכללי בקיומו של מגזר חקלאי יציב ויצרני בין כלל מרכיבי המשק הכלכלי בישראל.''
"...אמנם, המחוקק לא התכוון להעניק לחקלאי הניזוק פיצוי מלא על כל נזקיו באופן שיחזירו למצבו הקודם בטרם ארע הנזק. עם זאת, משקבע המחוקק כי עומדת לחקלאי זכות פיצוי חלקי על נזקים מסוימים שנגרמו לו, יש להניח, בהעדר אמירה לסתור, כי כוונתו הייתה כי פיצוי זה ישולם בערכים ריאליים ולא בערכים שנשחקו עקב תהליכים אינפלציוניים כאלה ואחרים".
לבסוף מעירה השופטת פרוקצ'יה: "קשה להימנע מלהוסיף, כי תמוה הדבר מדוע המדינה, כרשות ציבורית, לא פעלה בהתאם לקביעה העקרונית שנקבעה על-ידי בית המשפט בפרשת שתיל, ולא שערכה את תשלומי הפיצויים לחקלאים גם בלא להיזקק כלל להליכי הערר, ולהליכים ארוכים בבתי המשפט. חובת המדינה לנהוג כך אינה כתובה עלי חוק, אך היא חקוקה במערכת הנורמות הבלתי-כתובות הקובעות את אורח התנהלותה של הרשות הציבורית. עוצמתן של נורמות אלה אינה נופלת מעוצמתה של חובה מן החוק".
לפסק הדין המלא
