פרופ' יואל מרגלית הקדיש חיים שלמים לחקר היתושים ובראש ובראשונה להדברתם, תוך שמירה על הסביבה. תגליותיו ופועלו הצילו חיי מיליונים ברחבי העולם ושיפרו את איכות חייהם של רבים נוספים.
יואל מרגלית נולד בשנת 1933 בחבל וויבודינה (Voivodina), שביוגוסלביה. בימי מלחמת-העולם השנייה נלקחה משפחתו לברגן-בלזן ואחר-כך לטרזיינשטט. הוא הילד היחיד מעיירתו ששרד אחרי השואה. אביו נספה בה. בשנת 1948 עלה יואל עם אמו לישראל. הם נקלטו בקיבוץ שער העמקים ואחר-כך עברו לירושלים.
את עבודתו רבת השנים עם בעלי-חיים החל הנער יואל כטכנאי במכון הביולוגי הפדגוגי בירושלים ובגן-החיות התנ"כי, ולאחר מכן, במשך כל שירותו הצבאי, במעבדה האנטומולוגית של 'המכון לחקר הרפואה הצבאית". שם הקדיש את רוב זמנו לחקר היתושים המעבירים מחלות נגיפיות ונמצאים במקומות שונים בארץ. שם פגש את רעייתו, לעתיד פרופסור מרים מרגלית (ז"ל).
ב-1957 התחיל מרגלית את הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטה העברית בירושלים. תחילה עסק בחקר פרעושים, ואחר-כך בחקר זבוב הצה-צה, במכון למחקר ביולוגי בנס-ציונה. בהמשך עסק במחקר ובהוראה של מדעי הסביבה ובחקר יתושים מעבירי מחלות.
באביב 1976 גילה פרופ' מרגלית חיידק לא-ידוע בשלולית מים בערוץ של נחל בשור, ליד קיבוץ צאלים. הוא נתן לו את השם המדעי Bacillus thuringiensis israelensis (BTI - "החיידק הישראלי"). גילוי זה היווה נקודת מפנה עולמית במלחמה הממושכת ביתושים מעבירי המחלות. אחרי הגילוי החשוב הזה התרכז פרופ' מרגלית בפיתוח הדברה ביולוגית של יתושים, בארץ ובעולם.
משנת 1978 ועד פרישתו לגמלאות בשנת 2003 היה יואל חבר פעיל מאוד במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן-גוריון. גם לאחר שפרש המשיך את פעילותו המדעית, ועד יומו האחרון פעל ללא לאות כמנהל 'המרכז להדברה ביולוגית' שהקים באוניברסיטה וניהל אותו משנת 1985.
פרופ' מרגלית כיהן כנשיא 'החברה הזואולוגית הישראלית'. הוא היה חבר בוועדת מומחים של ארגון הבריאות העולמי בנושא ההדברה הביולוגית. הוא הוביל משלחות מומחים בינלאומיות לארצות מוכות מלאריה כדי לתכנן שימוש בשיטות הדברה ביולוגית נגד נושאי המחלה, כתחליף להדברה ברעלים כימיים.
פרופ' מרגלית קיבל את פרס ארנסט דוד ברגמן ואת הפרס הסביבתי היוקרתי על שם טיילר.
"המניע העיקרי לפעילותו של פרופ' מרגלית היה רצונו לעזור לאנשים באזורים מוכי מלאריה ויתושים", אומר פרופ' אמיר שגיא, דיקן הפקולטה למדעי הטבע. "עבודתו הביאה אותו לכל קצווי תבל: לסין, הונדוראס, ניגריה, קניה, הפיליפינים. אוזבקיסטאן, קזחסטאן, ירדן והרשות הפלסטינאית".
אבל עיקר הסיפוק שלו היה פועלו בישראל. והוא היה מאושר בחיק המשפחה – אשתו מרים, ילדיהם אודי ויעל, ושלושת נכדיהם.
ד"ר עידו צורים, תלמידו של פרופ' מרגלית מספר על מורו ורבו: "יואל היה אדם חם, חבר טוב וחוקר רב-פעלים. לרגע לא נח על זרי הדפנה, מעולם לא חדל לתכנן וליזום ולעבוד קשה. וזוהי המורשת שהוא משאיר לנו. הוא יחסר לכולנו".
(לקוח מתוך כתבה שתופיע בגיליון הקרוב של עיתון האוניברסיטה 'אבג')
