פרה בריח אנטילופה

צילום: אסף בלחסן

איכרים רבים באפריקה מסתמכים לפרנסתם על פרות, שמספקות להם חלב ובשר ואף משמשות לעבודה בשדה. ורבים מדי מהם מאבדים מדי שנה חלק משמעותי ממקור ההכנסה הזה, אם לא את כולו, למחלת השינה.

» רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו אלינו לפייסבוק

מחלת השינה נגרמת על ידי טפיל חד-תאי בשם טריפנוזומה (Trypanosoma), שמועבר מאדם לאדם ומחיה לחיה באמצעות זבוב הצה-צה. המחלה נפוצה במרכז אפריקה ובחלקים מדרומה וקוטלת אלפי אנשים בכל שנה. בנוסף היא פוגעת גם בחיות משק, ובעיקר בפרות, שמועדות לחלות במחלה אף יותר מבני אדם. הנזק לכלכלה ממחלת הפרות, בדמות אובדן של בשר, חלב ויבולים, מוערך ביותר מ-4.7 מיליארד דולר בשנה.

אבל באותו אזור חי גם בעל חיים אחר, קרוב משפחה של הפרה, שאינו סובל כמעט מעקיצות זבוב הצה-צה ולכן גם לא לוקה במחלה. מדובר בקובוס המים (Waterbuck או Kobus ellipsiprymnus): אנטילופה גדולה שעדריה חיים ליד מקווי מים. לכאורה יש כאן מועמד טבעי למציצת דם, אך זבובי הצה-צה מעדיפים להתרחק ממנו. מחקרים הראו שהם פשוט לא אוהבים את הריח שלו.

אם כך, למה לא ניתן לפרות ריח של קובוס, וכך נגן עליהם מהזבובים הקטלניים? זה בדיוק מה שעשה צוות חוקרים מקניה ומאירופה, במחקר שפורסם לאחרונה.

כדי לעשות זאת, היה עליהם להבין קודם כל ממה מורכב ריחו של קובוס המים. כשבדקו את החומרים שמפרישות האנטילופות זיהו 15 תרכובות כימיות ובדקו מי מהן דוחה את הזבובים. בסופו של דבר סינתזו החוקרים תערובת של חמש תרכובות שהיו יעילות בדחיית הזבובים ממש כמו הריח המקורי.


השלב הבא היה לגרום לפרות להפיץ את הריח הזה לאורך זמן, בלי צורך במכשירים יקרים שבעלי חוות קטנות לא יוכלו להרשות לעצמם, והרי הם הנפגעים העיקריים ממחלת השינה של הבקר. לצורך כך פיתחו החוקרים התקן ייחודי: צינור מתכת קטן שאליו מכניסים את התערובת. הצינור מחובר לשפופרת סיליקון שמשחררת את הריח לאוויר בקצב קבוע. זהו התקן קטן מאוד, שקל לתלות על צוואר הפרה.

בהמשך ענדו את הקולרים עם ההתקן על כ-500 פרות של בעלי חוות קטנות בדרום מזרח קניה, אזור נגוע בצה-צה, ועקבו אחריהן במשך שנתיים. השוואה למספר דומה של פרות באותו אזור שלא זכו להגנה חשפה ירידה של 80 אחוז בתפוצת המחלה אצל הפרות שהדיפו את ריח הקובוס. נוכחות הטריפנוזומה בדמן פחתה, וכן גם נוכחות הזבובים עצמם בסביבתן, כפי שאפשר היה למדוד בעזרת מלכודות. הפרות האלה גם עלו יותר במשקל, הניבו יותר חלב ואפילו חרשו יותר אדמה. למחקר הייתה השפעה חיובית על כלכלת האזור כולו: מאחר שפחות פרות מתו, פחות איכרים נאלצו לשכור בקר לעיבוד שדותיהם, יותר אדמה עובדה, והאיכרים יותר מהכפילו את כמות היבול שגידלו ואת הכנסותיהם.

"כל זה תורם לשיפור משמעותי בביטחון התזונתי ובהכנסה של רועי הפרות שהשתתפו בניסוי", אמר כריסטיאן בורגמייסטר (Borgemeister), שהוביל את המחקר. עכשיו עובדים החוקרים על שיפור המתקן להפצת הריח, כדי שיפעל בצורה טובה יותר לאורך זמן, ובעלות נמוכה יותר. החוקרים מצפים שהשיטה החדשה תסייע גם להפחית את השימוש בחומרי הדברה נגד הזבובים, ותסייע לצמצם את זיהום הסביבה. בעיקר הם מקווים שריח קובוס המים יסייע לחקלאים רבים במניעת המחלה הקטלנית, ובראשם רועי הפרות ובעלי החוות הקטנות באזורים הצחיחים של אפריקה – מהאוכלוסיות העניות ביותר בעולם.

הכתבה התפרסמה באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי