רק 3 ארגזים בשעה. צילום: אמיתי גזית עורך הדין סנדי קולב הורה לי בתקיפות לפנות בחדות ימינה, תוך שהוא מתעלם מכך שהרכב העירוני הפצפון שלי נדרש לסטות מהשביל ולחצות תלמים. כשנעצרנו הוא פתח בבהילות את הדלת, ופסע במהירות ל-3 נערים לבושים מכנסיים קצרים וסנדלים, שאחזו במזמרה ומלאו ארגזי פלסטיק ירוקים באשכולות ענבים. תנועות ידיו לא הותירו מקום לספק, הוא שלח את השלושה לביתם.
כששב לרכב כוסו נעלי העור השחורות שלו באבק אדמה, גם מכנסיו המחויטים לא נותרו נקיים. בעוד שעה קלה ישוב למשרד עורכי הדין ורשמי הפטנטים שבבעלותו, והוא לא מתכוון להחליף בגדים, הוא מודיע לי. אגב, פשעם של הצעירים היה קצב עבודה איטי "אני ממלא 10 ארגזים בשעה, הם בקושי מלאו 3. אז אמרתי להם תודה, אבל לא תודה. אני לא צריך כאלה עובדים כאן" הוא מסביר.
כך, הוא מעורב באופן פעיל וקפדני בניהול 1000 הדונמים החקלאיים, בשכונת מרמורק ברחובות, עליהם הוא חולש. כסף הוא לא רואה מזה, בדיוק להפך משום שהמיזם עולה לו 10-7 מליון ₪ בשנה, והתוצרת החקלאית כולה מועברת כתרומה לכ-80 עמותות צדקה המספקות מזון לנזקקים.
הוא מגדל כ-20 זנים של פירות וירקות כדי שיוכל לספק לנזקקים מגוון תוצרת חקלאית. "לעומת חקלאי רגיל המתמחה בכמה גידולים בודדים, העבודה עם מגוון זנים דורשת הרבה יותר משאבים, למשל בהדברה ובהשקיה" הוא מסביר.
מגינת ירק קטנה ל-1000 דונם קודם לכן במשרד רחב הידיים, השוכן בווילה המרוחקת 5 דקות נסיעה מהשדות ובה התגורר לפני שנים עם משפחתו, אני לומד כי את הכסף שמאפשר לו לממן את המפעל החשוב הוא הרוויח במשרד עורכי הדין ורשמי הפטנטים סנפורד ט. קולב שייסד לפני 30 שנה.
הוא בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת קיימברידג´, ותואר שני בפיזיקה אותו רכש בהארוורד. בין היתר ליווה את ממציאי המכשיר להסרת שיער Soft and easy, וחברת מיראביליס מפתחת תוכנת המסרים המידיים ICQ, שנרכשה על ידי התאגיד האמריקאי AOL ב-407 מליון דולר.
על שולחנו נערמו דגמי צעצוע זעירים וירוקים של ג´ון דיר ומשאיות צהבהבות, רמז לאהבתו לטרקטורים. על ה-6 האמיתיים שרכש לשימוש העובדים בשדותיו הוא מספר בעיניים בורקות.
למעשה, כל המיזם החקלאי הזה צמח מתוך אהבתו את עבודת האדמה. "אני אוהב לגדל ירקות, יש לי תעודה מכיתה ט´ בארה"ב על שהייתי גנן טוב" הוא מספר בחיוך "מאז בכל מקום בו גרתי הייתה לי גינה".
במטע האבוקדו, ויש גם הדרים, צילום: אמיתי גזית לפני 42 שנה רכש דונם ורבע במרמורק, שנתיים אחר כך, כשסיים לימודים בהארוורד הקים עם משפחתו את ביתם בשטח זה. כתמיד מימש את אהבתו והקים גינת ירק, וכשנוצרו עודפים יצר קשר עם חנה לסר ז"ל, מהפעילות המובילות של עמותת "עזר מציון" ברחובות.
אחר כך, כשהביקוש לתרומותיו גדל, ניסה להביא תוצרת מהשוק הסיטונאי. כשזה לא הספיק, קנה עוד 2.5 דונמים. עם השנים, תוך מאמצי שכנוע ליקט עוד ועוד שטחים בסביבה: קבוצת שילר תרמה מעט, וכך גם גבעת ברנר. גם במכון ויצמן התירו לו לעבד אדמות השייכות למכון, וכך גם בעלי עסקים שקנו אדמות להשקעה. תוך 20 שנה צמח המפעל לכ-1000 דונמים, 70 מתוכם בבעלותו.
קולב ייסד עמותה בשם "הטוב והמיטיב" שמספקת היום כ-100 טון תוצרת חקלאית בשבוע לכ-80 עמותות, שמטפלות ביותר מ-28,000 משפחות נזקקות.
הנתינה לא מסתכמת בכך, אלא גם בשיטת העבודה שלו. כדי לתפעל את המיזם הענקי קולב מעסיק 50 עובדים, במשרה מלאה או חלקית, רבים מהם תושבי שכונת "קרית משה" הסמוכה, בה ריכוז גבוה של עולים מאתיופיה. בנוסף, 10 מעובדיו סובלים מלקות שכלית.
לפני 10 שנים יצר קשר עם יוסף גיטלר, שהקים את עמותת לקט ישראל האוספת עודפי מזון ומספקת אותם לעמותות שונות. מאז, נרקם שיתוף פעולה בין שני הארגונים. "מידי שנה הם מביאים אלינו 25,000 מתנדבים לקטיף, אלה חיילים, תלמידי בית ספר, תיירים מחו"ל. מכיוון שלא מדובר בקוטפים מקצועיים אנחנו משתדלים לגדל דברים שיתאימו לקטיף ולא יהרסו".
צילום: אמיתי גזית סנדי מצידו הפך לחבר הנהלה בלקט ישראל, עובדה שמאפשרת לו להשפיע על מדיניות הארגון. הוא חרד מבזבוז מזון ועמל על מציאת פתרונות שיחסכו תופעות כאלה. "מכיוון שאנחנו לא פונים לשוק, יש גבול לכמות שאנו יכולים לחלק וקיימת סכנה שתוצרת תיזרק. לכן, המנהל החקלאי שלנו בוחר את הגידולים ומועדי הזריעה תוך התאמה ליכולות של המתנדבים, כתוצאה מכך בשנה שעברה נוצר מצב ששדות נותרו ריקים 3 חודשים".
כדי למנוע את הישנות התופעה הוא מחפש פתרונות: "אני דוחף לכך שלקט ישראל תעסיק בשכר בקטיף אנשים עם מוגבלות. אחרי שנת השמיטה נגדל בכל השדות ובצפיפות גדולה יותר, אם המתנדבים לא יספיקו העובדים של לקט יעזרו. בסופו של דבר זה אמור להעלות את התפוקה שלנו ב-30%".
"כמה אנשים כמוהו יש בארץ?!" על הצורך בפעילותו של סנדי ועמותות המחלקות מזון לנזקקים מסביר לי גידי כרוך מנכ"ל לקט ישראל בראיון טלפוני. "בארץ חיים 1,850,000 איש מתחת לקו העוני, מתוכם מאות אלפים סובלים מאי ביטחון תזונתי. אלה אנשים שמדלגים על ארוחות במהלך היום. התופעה לא ייחודית רק לנו, אבל ישראל מדורגת שנייה בקרב המדינות המפותחות בשיעור האנשים שנמצאים באי ביטחון תזונתי".
כיצד הגענו למצב הזה? "ממשלות ישראל לא התייחסו לבעיה. הטיפול באי בטחון תזונתי ורעב טופל על ידי עמותות ואנשים טובים. כשאין יד מכוונת ותמיכה של הממשלה, התופעה פשוט עוברת מדור לדור".
לדברי כרוך החקלאים הם התורמים הגדולים ביותר של מזון, ומטבע הדברים במיוחד מזון טרי ובריא. "לקט ישראל לבדה מחלקת בזכות החקלאים 10,000 טון ירקות ופירות בשנה".
על סנדי קולב הוא אומר "הוא תופעת טבע. אמנם הוא עורך פטנטים מהגדולים בארץ, אבל הלב שלו בתוך העשייה החברתית. הוא עושה את זה אך ורק למען נזקקים. לא יודע כמה אנשים כמוהו אפשר למצוא בארץ, הוא בן אדם מאוד מיוחד".
כמה שוות האדמות? התרומה של קולב מתבטאת לא רק בעלות הכלכלית של העמותה שהקים, כ-7 מליון ₪ בשנה, אלא גם (ואולי במיוחד) בכסף שיכול היה להרוויח מעסקי חקלאות או נדל"ן בעשרות הדונמים שבבעלותו השוכנים באזור מבוקש למדי. לשאלה האם חישב פעם כמה יכול היה להרוויח הוא עונה "אני כבר מרוויח, אמנם לא חומרית. הרי כל עוד יש לך כל מה שאתה צריך, מה זה ישנה אם תרוויח עוד מליון דולר? מהחקלאות והתרומה אני מפיק הנאה אישית".
הכותב: אמיתי גזית
המאמר פורסם באתר
אופק ישראל
